הבוקר התחיל אי שם ב- 04:00 לפנות בוקר.
באותו הלילה לא יכולתי להירדם מרוב ההתרגשות, ולכן ההשקמה לא היתה קשה.
אספתי את יתר הציוד לתוך התרמיל שלי ולאחר ארוחת בוקר קלילה הייתי מוכן ומזומן לנסיעה.
אלא מה ... איך שאנו יוצאים מהבית, פתאום אנו שמים לב שמפתחות הבית שאני הייתי אמור לקחת אינם בין הנמצא וכל החיפושים אחריהם היו לשווא.
חוק מרפי מס' 1 - ביום יום אין שום בעיה, אך ברגע קריטי כשאתה מאוד ממהר וכל דקה חשובה - אתה נדפק ומאבד את הרגליים ...
בכל אופן, עזבנו זאת ויצאנו לדרך (בסוף הסתבר שהמפתחות היו מוחבאים טוב טוב במקום שלא ציפינו לו).
ביציאה מרחוב חורב (שבחיפה) לכיוון שכונת דניה היה מחסום משטרתי שגם עיכב אותנו ואת כל מי שהיתה לו סיבה מספיק טובה לנסוע בחושך (מישהו אמר חוק מרפי ... ?).
אל דאגה, שום דבר לא יעצור אותי מלהגיע ליעדי, בטח ובטח לא ילדון מתנדב במשמר האזרחי !
הנסיעה בהמשך היתה מאוד חלקה, למעט העליות המפחידות והמסוכנות של מבוא חמה. לא סתם הציבו שם שלטים האוסרים לנסוע במהירות הגבוהה מ- 40 קמ"ש ...
הגענו לכניסה של הקיבוץ, אך השער היה סגור ולא ניתן היה להיכנס גם ברגל.
טוב, חיכינו וחיכינו עד שאוטו עם פועלים תאילנדים יצא מתוך הקיבוץ ופתח לנו את השער. תודה רבה להם לא איחרה לבוא. כמו כן, דימה גם הגיע עם רכבו, מיער בירייה, והחנה אותו שם. השתמשנו ברכבו לטובת החזרה שלנו לחיפה ביום האחרון של הטיול (תחבורה ציבורית היא גיהנום באיזורים הללו, במיוחד בפסח).
דימה העמיס את הציוד על רכבנו וחזרנו לנסיעה לחרמון, כאשר באמצע עשינו עצירה לטובת חפירת בור להטמנת מים + שקית אוכל בחניון דליות (נק' בעייתית על השביל).
לאחר כשעה של נסיעה, הגענו לקופות החרמון. בחוץ היתה רוח מקפיאה, אך זה לא עצר בעדי.
אני ודימה שמנו את התרמילים על גבינו ויצאנו למסע. סימו"ש ראשון של שביל הגולן היה ממש ליד השירותים הסמוכים לקופות החרמון. הירידה ההתחלתית לא היתה נוראה בכלל וזאת היתה הזדמנות מצויינת למתוח את השרירים שכבר מזמן לא עשו סוג כזה של פעילות אתגרית.
ירדנו כקילומטר עד לשער של הצבא. בהמשך השביל נכנס לתוך עמק קסום שכולו צבוע בירוק.
מז"א היה פשוט מעולה. אומנם מעט קריר ועם עננות בכל מקום, אך זה עדיף ע"פ חמסין.
בספר שביל הגולן נכתב שהירידה מהחרמון לנמרוד היא בדרגת קושי: "קשה מאוד". אני חושב שזוהי הגזמה מאוד פראית. יחסית לשביל הגולן - הירידה קצת תלולה, אך בהשוואה למה שאני עברתי בחיים, הייתי מגדיר את קטע זה כבינוני (לא להיבהל מכל מה שכתוב בספר).
קטע קצת עצוב היה להגיע למזבלה של מג'דל שמס ולראות משאיות פורקות עוד ועוד זבל ופסולת תעשייתית. נראה כי הר הזבל רק הולך וגודל עם הזמן ומאוד חבל.
ישנו קטע קצרצר ליד הר הזבל שסימון שביל הגולן לא מופיע - פשוט צריך לעלות לכיוון הכביש ומשם יש ניצוץ של תקווה בדמות בזנ"ט עם סימון השביל.
השביל המשיך לתוך יער נמרוד שהכיל מאות עצים והשרה אווירה אירופאית באוויר. קצת חבל שאנשים לא מעריכים זאת וזורקים שם זבל ושאריות מהמנגל של סוף השבוע.
יצאנו מהיער והתחלנו לטפס לכיוון היאחזות "נח"ל נמרוד". עשינו עצירה קלה למנוחה וכוס תה ב- "אוהל אברהם" שממש בכניסה, ועל הדרך הבנו למה לא מעט מטיילים לא אהבו את המקום. עם גישת "אנטי" לכל דבר של בעל המקום - הוא לא יצליח למשוך אליו מטיילים רבים !
אם ברצונכם ללון בצימר "בקתה בערפל", תחשבו שנית. המקום נראה כאילו רק בתחילת שלבי הבנייה וממש אני לא מבין איך פירסמו אותו בספר הטיול.
נק' עניין נוספת על הדרך היתה קברו של "נבי אילייה" הדרוזי. המקום היה בשיפוצים ולא ניתן היה להיכנס אליו. לא נורא ...
אני ודימה צעדנו לנו בניחותה אל עבר היישוב "מסעדה" (מינימרקט הגולן ממש על השביל) ובהמשך הקפנו את בריכת רם המדהימה. בריכת רם הוא מאגר מים עצום המשמש את המתיישבים באיזור ולקח לנו לא מעט זמן לחצות אותו ברגל.
אנו הגענו קצת לפני עונת היבולים באיזור. מאוד חבל היה לי שלא זכיתי לטעום את התפוחים והדובדבנים המפורסמים של הדרוזים ...
פגשנו בהמשך זוג מטיילים שהגיע מולינו. טוב, לפחות נראה מישהו שאוטו-טו מסיים את המסלול.
רק מה, הוא הגיע מכיוון לא נכון של השביל. עצרנו לרגע ושאלנו "מה נסגר" איתם והם אמרו בטון קצת מאוכזב שהם הלכו "שפופים" עם ראש למטה ודיי פיספסו את הפנייה של השביל. בעסה להם ...
השביל לקח אותנו בהמשך ליציאה הדרומית של "מסעדה" (קל מאוד לזהות את סימון השביל בנסיעה על כביש 98 לחרמון) ונכנס לתוך יער אודם המאוד מאוד מקסים. אם לא שאריות הזבל של המטיילים הלא אחראיים, הייתי מגדיר זאת כאחת הנק' המאוד מומלצות להביא משפחות לחיק הטבע.
מיער אודם פנינו לדרך כחולה ועלינו על מדרגות סלע רומיות (ממש מגניב) ולאחר מכן התחלנו בטיפוס על דרך אדומה על הר אודם.
הטיפוס הראשוני ממש לא היה נורא וגם מז"א היה לטובתינו. אבל ....
איך שהגענו לפיסגה, הכל מסביב היה בערפל, לא היתה לנו ראות חוץ מ- 10 מ' קדימה וגם היו רוחות חזקות ומקפיאות. אני ודימה היינו מאורגנים למז"א כזה, אך פגשנו שם קב' לא קטנה של מטיילי-יום שהגיעו עם שורטס וחולצה קצרה ואני חייב לציין שהם ממש אכלו מרור, קרי קפאו להם הביצים !
אני לא אשכח את הצעידה על הפיסגה - מסביב הכל קודר ואנו צועדים על שביל צר יחסית כשמשני הצדדים יש תהום המכוסה בערפל כבד. מישהו הזכיר מסלול בחו"ל ?
לפחות יצא לי לצלם תופעת טבע - באיזור הר אודם יש מחציבה של סלעי סקוריה (סלעים שנוצרו כתוצאה מפעילות געשית).
השעה היתה כבר אחה"צ ואנו היינו צריכים כבר להזדרז. ירדנו מהר אודם והגענו עד לכניסה האחורית של קיבוץ "אלרום". שביל הגולן המשיך עד לאנדרטת פלס"ר 7, אך לא ידענו כי יש מסעדה בצמוד לה עם אופציה למילוי מים, ולכן חתכנו עם דרך האפר הלבנה לקיבוץ.
לאחר מילוי מים, יצאנו מהקיבוץ, כאשר על הדרך אנו חולפים ע"פ "אולפני אלרום" (היכן שרוב הסרטים מקבלים דרכם כתוביות בעברית). מצאנו לעצמנו פינת יער נחמדה הצמודה לקיבוץ והתחלנו בהקמת המאהל והכנת ארוחת הערב.
אני חייב לציין שהשעה היתה רק 18:00 בערב, אך שנינו היינו תשושים עוד לפני התחלת הטיול ולא היתה בעיה לצנוח לתוך השק"שים ולהירדם ל- 11 שעות רצופות.
סוף יום 1 !
מבחר תמונות מהיום הראשון של הטיול:
באותו הלילה לא יכולתי להירדם מרוב ההתרגשות, ולכן ההשקמה לא היתה קשה.
אספתי את יתר הציוד לתוך התרמיל שלי ולאחר ארוחת בוקר קלילה הייתי מוכן ומזומן לנסיעה.
אלא מה ... איך שאנו יוצאים מהבית, פתאום אנו שמים לב שמפתחות הבית שאני הייתי אמור לקחת אינם בין הנמצא וכל החיפושים אחריהם היו לשווא.
חוק מרפי מס' 1 - ביום יום אין שום בעיה, אך ברגע קריטי כשאתה מאוד ממהר וכל דקה חשובה - אתה נדפק ומאבד את הרגליים ...
בכל אופן, עזבנו זאת ויצאנו לדרך (בסוף הסתבר שהמפתחות היו מוחבאים טוב טוב במקום שלא ציפינו לו).
ביציאה מרחוב חורב (שבחיפה) לכיוון שכונת דניה היה מחסום משטרתי שגם עיכב אותנו ואת כל מי שהיתה לו סיבה מספיק טובה לנסוע בחושך (מישהו אמר חוק מרפי ... ?).
אל דאגה, שום דבר לא יעצור אותי מלהגיע ליעדי, בטח ובטח לא ילדון מתנדב במשמר האזרחי !
הנסיעה בהמשך היתה מאוד חלקה, למעט העליות המפחידות והמסוכנות של מבוא חמה. לא סתם הציבו שם שלטים האוסרים לנסוע במהירות הגבוהה מ- 40 קמ"ש ...
הגענו לכניסה של הקיבוץ, אך השער היה סגור ולא ניתן היה להיכנס גם ברגל.
טוב, חיכינו וחיכינו עד שאוטו עם פועלים תאילנדים יצא מתוך הקיבוץ ופתח לנו את השער. תודה רבה להם לא איחרה לבוא. כמו כן, דימה גם הגיע עם רכבו, מיער בירייה, והחנה אותו שם. השתמשנו ברכבו לטובת החזרה שלנו לחיפה ביום האחרון של הטיול (תחבורה ציבורית היא גיהנום באיזורים הללו, במיוחד בפסח).
דימה העמיס את הציוד על רכבנו וחזרנו לנסיעה לחרמון, כאשר באמצע עשינו עצירה לטובת חפירת בור להטמנת מים + שקית אוכל בחניון דליות (נק' בעייתית על השביל).
 |
| אני ודימה מטמינים מים בחניון דליות |
לאחר כשעה של נסיעה, הגענו לקופות החרמון. בחוץ היתה רוח מקפיאה, אך זה לא עצר בעדי.
אני ודימה שמנו את התרמילים על גבינו ויצאנו למסע. סימו"ש ראשון של שביל הגולן היה ממש ליד השירותים הסמוכים לקופות החרמון. הירידה ההתחלתית לא היתה נוראה בכלל וזאת היתה הזדמנות מצויינת למתוח את השרירים שכבר מזמן לא עשו סוג כזה של פעילות אתגרית.
 |
| אני ליד הסימון הראשון של שביל הגולן |
ירדנו כקילומטר עד לשער של הצבא. בהמשך השביל נכנס לתוך עמק קסום שכולו צבוע בירוק.
מז"א היה פשוט מעולה. אומנם מעט קריר ועם עננות בכל מקום, אך זה עדיף ע"פ חמסין.
בספר שביל הגולן נכתב שהירידה מהחרמון לנמרוד היא בדרגת קושי: "קשה מאוד". אני חושב שזוהי הגזמה מאוד פראית. יחסית לשביל הגולן - הירידה קצת תלולה, אך בהשוואה למה שאני עברתי בחיים, הייתי מגדיר את קטע זה כבינוני (לא להיבהל מכל מה שכתוב בספר).
קטע קצת עצוב היה להגיע למזבלה של מג'דל שמס ולראות משאיות פורקות עוד ועוד זבל ופסולת תעשייתית. נראה כי הר הזבל רק הולך וגודל עם הזמן ומאוד חבל.
ישנו קטע קצרצר ליד הר הזבל שסימון שביל הגולן לא מופיע - פשוט צריך לעלות לכיוון הכביש ומשם יש ניצוץ של תקווה בדמות בזנ"ט עם סימון השביל.
השביל המשיך לתוך יער נמרוד שהכיל מאות עצים והשרה אווירה אירופאית באוויר. קצת חבל שאנשים לא מעריכים זאת וזורקים שם זבל ושאריות מהמנגל של סוף השבוע.
יצאנו מהיער והתחלנו לטפס לכיוון היאחזות "נח"ל נמרוד". עשינו עצירה קלה למנוחה וכוס תה ב- "אוהל אברהם" שממש בכניסה, ועל הדרך הבנו למה לא מעט מטיילים לא אהבו את המקום. עם גישת "אנטי" לכל דבר של בעל המקום - הוא לא יצליח למשוך אליו מטיילים רבים !
אם ברצונכם ללון בצימר "בקתה בערפל", תחשבו שנית. המקום נראה כאילו רק בתחילת שלבי הבנייה וממש אני לא מבין איך פירסמו אותו בספר הטיול.
נק' עניין נוספת על הדרך היתה קברו של "נבי אילייה" הדרוזי. המקום היה בשיפוצים ולא ניתן היה להיכנס אליו. לא נורא ...
אני ודימה צעדנו לנו בניחותה אל עבר היישוב "מסעדה" (מינימרקט הגולן ממש על השביל) ובהמשך הקפנו את בריכת רם המדהימה. בריכת רם הוא מאגר מים עצום המשמש את המתיישבים באיזור ולקח לנו לא מעט זמן לחצות אותו ברגל.
אנו הגענו קצת לפני עונת היבולים באיזור. מאוד חבל היה לי שלא זכיתי לטעום את התפוחים והדובדבנים המפורסמים של הדרוזים ...
 |
| אני לפני בריכת רם |
פגשנו בהמשך זוג מטיילים שהגיע מולינו. טוב, לפחות נראה מישהו שאוטו-טו מסיים את המסלול.
רק מה, הוא הגיע מכיוון לא נכון של השביל. עצרנו לרגע ושאלנו "מה נסגר" איתם והם אמרו בטון קצת מאוכזב שהם הלכו "שפופים" עם ראש למטה ודיי פיספסו את הפנייה של השביל. בעסה להם ...
השביל לקח אותנו בהמשך ליציאה הדרומית של "מסעדה" (קל מאוד לזהות את סימון השביל בנסיעה על כביש 98 לחרמון) ונכנס לתוך יער אודם המאוד מאוד מקסים. אם לא שאריות הזבל של המטיילים הלא אחראיים, הייתי מגדיר זאת כאחת הנק' המאוד מומלצות להביא משפחות לחיק הטבע.
מיער אודם פנינו לדרך כחולה ועלינו על מדרגות סלע רומיות (ממש מגניב) ולאחר מכן התחלנו בטיפוס על דרך אדומה על הר אודם.
הטיפוס הראשוני ממש לא היה נורא וגם מז"א היה לטובתינו. אבל ....
איך שהגענו לפיסגה, הכל מסביב היה בערפל, לא היתה לנו ראות חוץ מ- 10 מ' קדימה וגם היו רוחות חזקות ומקפיאות. אני ודימה היינו מאורגנים למז"א כזה, אך פגשנו שם קב' לא קטנה של מטיילי-יום שהגיעו עם שורטס וחולצה קצרה ואני חייב לציין שהם ממש אכלו מרור, קרי קפאו להם הביצים !
אני לא אשכח את הצעידה על הפיסגה - מסביב הכל קודר ואנו צועדים על שביל צר יחסית כשמשני הצדדים יש תהום המכוסה בערפל כבד. מישהו הזכיר מסלול בחו"ל ?
לפחות יצא לי לצלם תופעת טבע - באיזור הר אודם יש מחציבה של סלעי סקוריה (סלעים שנוצרו כתוצאה מפעילות געשית).
 |
| מחציבת סקוריה בהר אודם |
השעה היתה כבר אחה"צ ואנו היינו צריכים כבר להזדרז. ירדנו מהר אודם והגענו עד לכניסה האחורית של קיבוץ "אלרום". שביל הגולן המשיך עד לאנדרטת פלס"ר 7, אך לא ידענו כי יש מסעדה בצמוד לה עם אופציה למילוי מים, ולכן חתכנו עם דרך האפר הלבנה לקיבוץ.
לאחר מילוי מים, יצאנו מהקיבוץ, כאשר על הדרך אנו חולפים ע"פ "אולפני אלרום" (היכן שרוב הסרטים מקבלים דרכם כתוביות בעברית). מצאנו לעצמנו פינת יער נחמדה הצמודה לקיבוץ והתחלנו בהקמת המאהל והכנת ארוחת הערב.
אני חייב לציין שהשעה היתה רק 18:00 בערב, אך שנינו היינו תשושים עוד לפני התחלת הטיול ולא היתה בעיה לצנוח לתוך השק"שים ולהירדם ל- 11 שעות רצופות.
סוף יום 1 !
מבחר תמונות מהיום הראשון של הטיול:
 |
| אני ודימה בקופות החרמון |
 |
| עמק פורח בשמורת החרמון |
 |
| סימו"ש הגולן על החרמון |
 |
| הירידה מהר חרמון |
 |
| אני ליד נחל סער ב- "מסעדה" |
 |
| בריכת מים ליד "מסעדה" |
 |
| יער אודם |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה