קישורים מומלצים

להלן מספר קישורים שלי מאוד עזרו במהלך תכנון המסע של ש"י.
אותם קישורים כל הזמן מתעדכנים ומאוד מומלץ לרכז ולהדפיס את כולם (או חלקם) טרם היציאה לטיול.

קישור מס' 1:   http://shvil.wikia.com/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
א. מבוא לספר שביל ישראל (2 חלקים בפורמט Pdf)
ב. נק' מים בשביל ישראל
ג. מלאכי שביל ישראל

קישור מס' 2: http://www.israshvil.org/links.asp
ריכוז מס' אתרים על ש"י

קישור מס' 3: http://www.avi-beshvil-israel.org.il
קב' אב"י בש"י. מומלץ להתעדכן ולהצטרף אליהם בחלקים בטיול

קישור מס' 4: http://www.teva.org.il/?CategoryID=279
אתר החברה להגנת הטבע - מלאכי שביל,תדריך לפני היציאה למסע, קנייה בזול של מפות סימו"ש, עדכונים על שינויי תוואי דרך וכו'

קישור מס' 5: http://www.lametayel.co.il/he/lecture/1
הרצאות בחינם על ש"י במרכז למטייל. כל אחד לפי מקום מגוריו

קישור מס' 6: http://www.lametayel.co.il/he/navigator/5062-68-0-tip
טיפים להולכים בש"י

קישור מס' 7: http://www.hike.co.il/forum_posts.asp?TID=2633&PN=1
ציוד מומלץ לש"י ועוד

קישור מס' 8: http://www.lametayel.co.il/he/navigator/281-73-0-partners/age-0/sex-0
חיפוש שותפים למסע (לפי דעתי אחד הקישורים המאוד מומלצים)

קישור מס' 9: http://www.cs.technion.ac.il/~litalma/TheShvig/index.html
אתר נחמד על המסע של ש"י

קישור מס' 10: http://www.yahav.org/equipment/recommanded_equipment
עוד אתר עם רשימת ציוד מומלץ לטיול

ויש עוד הרבה שניתן למצוא בחיפוש בגוגל. כאן הבאתי את המומלצים שאני נעזרתי בהם.

הכי חשוב, למי שבאמת רוצה לצאת לטיול, אני הכנתי קובץ קומפקטי שמרכז בתוכו את כל נק' העצירה בש"י, לרבות מלאכי שביל, נק' מילוי מים, נק' הצטיידות ועוד.
כמו כן הכנתי קובץ מפורט על כל הציוד הבאמת הכרחי ומומלץ, דירגתי כ"א לסוגים ואף שקלתי כל פריט !

כל מי שמעוניין, שיצור עימי קשר במייל או בפלאפון ובשמחה אשלח לו את כל המידע שהשקעתי רבות בהכנתו.

אחרית דבר

זהו זה.
אני לא מאמין אבל הבוקר אני לא אצטרך להתעורר ממש מוקדם, ממש לא אצטרך לצעוד עשרות ק"מ בשיא החום, אוכל לנוח מעט ולאכול ככל שאוכל בכדי להשלים את כל הקילוגרמים החסרים שהלכו לאיבוד תו"כ המסע.

לי לפחות היה מאוד קשה עם כל נושא האוכל. בחיי היום יום הרגילים אין לי בדר"כ שומן עודף שנאגר לימים סגריריים ולכן כל הזמן הייתי חייב לאכול. לא מעט פעמים הבטן קירקרה לי וסימנה שהמצב לא יכול להמשיך כך.
יתר חברי למסע היו במצב יותר טוב - להם היו מאגרי שומן בצורה מכובדת שעזרו להעביר את התק' הארוכות ללא מזון טרי ומוסדר במדבר ולבסוף גם הם השילו אותם מגופם.

בכל אופן, הבוקר התעוררתי ב- שאלטר - מקום לינה בחינם למטיילים שמסיימים באילת את ש"י.
המקום מאוד נחמד עם הרבה זרימה של מטיילים שמגיעים לאילת מחו"ל. במשך הזמן שלי שם יצא לי להכיר מס' בחורות מאוד נחמדות (נטלי ואלין), אך גם בחור שתפס אותי והתחיל לקרוא לי סיפורים מהתנ"ך המשיחי.
קצת לא היה לי נעים להספיק את זרם ההתלהבות והזרימה שלו, אך לבסוף הוא ראה שאני פחות ופחות מתעניין והפסיק. סוף טוב הכל טוב !

לקראת הצהרים, אני ואסף הלכנו למרינה באילת ועלינו על יאכטה של חבר שלו. על הדרך הצטרפו לחבורה עוד מס' חברים ויזיזות שלהם וכולנו יצאנו לשיט תענוגות במפרץ אילת.
מאוד היה כיף להרגיש את תחושת הים הרחב והעמוק ואת הגלים שנחתכו מכנפי היאכטה ששייטה לה עד לגבול עם ירדן ואז למים הטריטוריאליים של ישראל ובחזרה למרינה באילת.

כשחזרנו חזרה, התלוונו לארוחת צהרים למשפחתו המורחבת של מאור, ומשם זרמנו לטבילה קרירה במימי ים סוף. אני לא אשכח איזה סלטה אחורית בגובה של 2 מ' עשיתי שם ...

לקראת ערב "עברתי דירה" מהשאלטר שכבר היה בתשלום לא זול (50 ש"ח) לבית החייל (מסתבר ששם אין אינטרנט ואין ארוחות ...). פגשתי בחדר חייל נחמד שהיה לקראת השחרור וקיבל כמתנה מהצבא - קורס צלילה. מאוד נחמד שיש דברים כאלו בצבא ... (רק שהם לא קורים אצלנו ביחידה !)

לקראת השינה, פתאום קיבלתי צלצול ממאור שהזמין אותי ואת אסף לבילוי בטיילת של העיר.
בלי לחשוב פעמיים, שמתי על עצמי משהו וצעדתי ברחובות העיר למלון רימונים (היכן שהם השתכנו) ומשם ל- פאב 3 הקופים המפורסם. זה היה למעשה הבילוי האחרון שלנו כאן בעיר הדרומית ולאחר מכן כ"א הלך לדרכו, ובכך הסתיים לו פרק החברות בין צועדי ש"י.

הגעתי חזרה למלון וארגנתי לעצמי את התרמיל בפעם האחרונה, לקראת המסע חזרה לבית הורי בצפון.
תחושה מאוד מצמררת ליוותה אותי כאשר ארזתי כל פריט ופריט בחזרה לתרמיל. ידעתי שאני מאוד אתגעגע לימים הטובים שהייתי עושה זאת כל בוקר וכל לילה.

צנחתי לישון לשעתיים ולמחרת כבר הייתי מוכן ומזומן.
יצאתי עם התרמיל (ששימש כבית שלי לכל דבר במסע) וצעדתי עד לשדה תעופה בקצה הצפוני של העיר.
עד היום אני חושב שעשיתי בשכל (אומנם זה היה מאוד יקר) בכך שבחרתי לטוס את הדרך חזרה לשדה דב אשר בת"א. יתר האנשים עשו זאת בתחבורה הציבורית או עם הוריהם וזה לקח פי 5 יותר זמן.

לאחר פחות מ- 50 דק', מצאתי את עצמי בסביבה מאוד זרה מצד אחד, אך מאוד מוכרת מהצד השני.
חזרתי לציוויליזציה של מרכז ת"א !
משדה דב צעדתי לתחנות האוטובוסים של סמינר הקיבוצים ומשם באוטובוס עד לבית הורי ביישוב ליבנים.

סוף טוב הכל טוב !

ובכן, מספר עובדות וסטטיסטיקות על שביל ישראל:

1.   המרחק הרשמי של ש"י הוא 953 ק"מ. אנו צעדנו יותר מ- 1000 ק"מ !
2.   תאריך היציאה לשביל מבית אוסישקין היה ב- 07.03.2010
3.   תאריך הסיום של השביל במעבר גבול טאבה היה ב- 28.04.2010
4.   מס' ימי צעידה נטו היה 41 (ברוטו: 51, כולל עצירות סופ"ש, חגי ישראל וכדומה)
5.   בשביל ישראל הצלחתי להשיל כ- 6% ממשקל גופי (כ"א מוריד משקל, בין אם הוא רוצה או לא)
6.   יום ממוצע בצפון הארץ ארך 18-22 ק"מ
7.   יום ממוצע במדבר ארך 26-30 ק"מ לפחות !
8.   כדאי להיעזר במלאכי שביל !
9.   כדאי לצאת לטיול עם הציוד המתאים ויותר חשוב - עם מפות סימו"ש מעודכנות !
10. חובה לתכנן מראש את נק' מילוי המים במדבר ("סמוך עלי" לא יעבוד שם ...)
11. שביל ישראל הוא הזדמנות להכיר עשרות חברים וקרובי משפחה (כפי שלי יצא)

יום 48 (מחניון יהורם לטאבה)

זהו, זה היום האחרון בטיול !
בגובה 650+ מעל פני הים הרגשנו טוב מאוד למה אנשים שמתחילים מטאבה נשברים כאן.
זה היה אחד הלילות הממש קרירים בטיול. בניגוד ללילות קרים אחרים, כאן היו רוחות חזקות שהעיפו לכל עבר כל חפץ שלא היה מקובע לקרקע. אפשר לומר כי הקור כאן היה שווה ערך לקור שספגנו בחניון הלילה בגבי חווה.

בשעה 04:30 התעוררנו (או יותר נכון ניסינו להתעורר) לבוקר חשוך ומאוד קריר.
בסופו של דבר, ב- 05:15 יצאנו משקי השינה כאשר עדיין הקור בחוץ מכה שוק על ירך בעצמותינו.
על הבוקר אסף וניצן (אח של מאור) הגיעו וביחד יצאנו למסע של היום האחרון.

כולנו היינו עם בגדים ארוכים, אך אסף (שהגיע מאילת החמימה) בא עם מכנסיים קצרים ודיי התחרט על כך מרגע שיצא מהמונית החמימה למשב הרוח הצוננת שאנו כבר התחלנו להתרגל אליה.
ארוחת הבוקר היתה מאוד מפנק ומיד לאחר מכן התחלנו את המסלול מהר יהורם.

ההתחלה לוותה בירידה עוקצנית של בולדרים, סלעים, סולמות ויתדות וצעדנו 1.5 ק"מ בלבד במשך למעלה משעה ! פשוט מחריד ...

לאחר שיצאנו מההלם הראשוני של הבוקר, הגענו וטיפסנו את מעלה גישרון המפורסם ומשם על רכס צוקי גישרון. הנוף מלמעלה על האיזור היה פשוט תענוג. ניצן שלא היה רגיל לנוף הנ"ל הוציא כל הזמן את המצלמה ודפק שם כ"כ הרבה צילומים. כשהוא ראה שאנו לא כאלו נלהבים כמוהו, הרגענו אותו ואמרנו שראינו נוף יותר יפה מזה כבר ...

לשם שינוי, היום נעזרתי עם 2 מקלות הליכה (אחד היה אצל אליסיה כל הזמן) וההרגשה היתה מאוד כיפית.
הרגשתי כאילו אני גולש סקי בכל ירידה. יכולתי לשוט במישור ולטוס במורדות הצוקים ללא כל חשש.
מה שנקרא: King of the mountain ...

פגשנו בהמשך זוג מטיילים (לפי דעתי מאוד לא אחראיים) שהחל את המסע מאוד מאוחר ועוד יצא למסלול בשעות עומס החום. דולב מעט השתעשע איתם והמליץ להם לעשות אחורה פנה לפני שמישהו ייפגע ...

משם עלינו על הר צפחות (או בשמו המעוברת: הר צ'אפחות). אני חייב לציין שההר הזה נתן לנו צ'אפחות על ימין ועל שמאל !
העלייה בשיא החום מאוד העיקה ולא היה נראה שיש לה סוף.
ניצן החל לחשוב לאיזה "ברוך" הוא הביא את עצמו. הוא חשב שהמסלול של היום האחרון יהיה כמו ללכת בפארק, אך הוא הופתע לגלות שלא כך הדבר. המסלול של יום זה הפתיע גם אותנו, שועלי טיולים, והתחלתי להבין למה המון מטיילים שמתחילים לטייל מטאבה צפונה - פורשים לאחר יומיים.
פשוט מאוד כי קטעים אלו ממש לא פרופורציונליים לעומת היומיים הראשונים של המסלולים בצפון !

החברה להגנת הטבע שינתה את תוואי ש"י ממש לקראת הסוף.
המנייאקים האלו רצו שנק' הסיום תהיה בבית ספר שדה ולא בטאבה (נק' הסיום המקורית של ש"י).
אנו הלכנו עם האינטואיציה וזרמנו עם הדרך האדומה שהובילה אותנו בסופו של דבר ליעד הנכסף - מעבר טאבה והסיום המקורי של ש"י.

התוואי על הדרך האדומה לא היה פשוט, ובאופק ראיתי איך ניצן מסנן משהו לגבי טיב המסלול.
בסופו של דבר כולנו הגענו לנק' הסיום.

500 מ' לפני קו הסיום, ניצן הסריט את כולנו עד הסוף. כמו כן, למאור חיכתה הפתעה בסוף - קרובי משפחה שלו הכינו "סרט סיום בצבע כחול" לגזירה וכן שלט ענק עם ברכות מלבבות לרגל סיום שביל ישראל.

מאור גזר את הסרט, כולנו הצטלמנו ביחד ובכך הסתיימה לה אחת ההרפתקאות שהשפיעו עלי מאוד.
מסע מופלא של 51 ימים ברוטו (41 ימי צעידה נטו) הסתיים לו בתחושה כה משמחת מצד אחד וכה עצובה מצד שני (אין יותר צעידה, אין יותר הכרת מקומות ואנשים חדשים וכדומה ...).

זרקנו את התרמילים בחוף הנסיכה, הורדנו את הבגדים וטסנו לכיוון המזח ומשם בקפיצה לעבר המים הקרירים של ים סוף.
אין כמו ההרגשה לחוות את המים הקרירים לאחר מסע מפרך שכלל עליות, ירידות, הרים, ואדיות, נחלים, צוקים, סלעים, חולות, מכתשים, מעלים, מורדות ועוד ועוד ...

בחזרה מהים, כיבדו אותנו קרובי משפחתו של מאור בכל טוב. וכך חגגנו לנו את סיום השביל.
אין דרך לתאר את החוויה המופלאה שיצא לי לחוות במשך קרוב לחודשיים. התחבקנו כולנו ביחד והרגשתי כאילו נוספו לי עוד מס' אחים למשפחה.
כ"א מאיתנו באמת דאג שכ"א אחר יסיים בכבוד את ש"י ואת הטרק של המדינה שלנו.

מי ייתן ובעתיד יצא לי לחוות שוב את החוויה המופלאה והמעצבת שיצא לי לחוות.

סוף יום 48 !

מבחר תמונות מיום 48:

 בתמונה: חוף הנסיכה באילת

 בתמונה: כל הח'ברה בנק' הסיום

 בתמונה: לקראת הטבילה בים סוף

בתמונה: המזח בחוף הנסיכה

יום 47 (מחניון נחל רחם/עתק לחניון יהורם)

למדתי שהתארגנות מהירה תורמת רבות לחימום הגוף הקפוא לאחר ההשקמה בכל בוקר ...
ארוחת בוקר מהירה ומהר חזרנו לדרך הירוקה שהמשיכה בנחל רחם המעצבן מיום קודם.

הליכה של 5 ק"מ בתוך הנחל היתה שוות ערך להליכה של 10 ק"מ על תוואי שטוח ואיתן.
לפחות היה לזה סוף ושמחנו מאוד על כך.
 

בתמונה: פצלי נחושת בסלע











פנינו לכיוון "מעלה עמרם" שהיה נשמע כמו אותן מעלים מפחידים שעברנו בעבר, אך שוב פעם טעינו.
העלייה אומנם היתה מאוד תלולה, אך שום דבר לא יעצור 5 מטיילים וותיקים בדרך אל היעד נהכסף שאוטו-טו כבר עומד לרגלינו.
בסוף העלייה חזינו לראשונה בנק' הסיום של ש"י - העיר אילת !!!!
אין דרך לתאר את הרגשות שליוו אותנו לאחר הסדרת הנשימה ממעלה עמרם. לראשונה (אחרי קרוב לחודשיים) יצא לנו לראות היכן אנו אמורים לסיים את ש"י.

בתמונה: מבט אל העיר אילת !











לאחר טלפונים לכל העולם ואשתו וכן הפסקת קפה ומאפה, פנינו להמשך דרכינו כאשר התכנון היה להספיק לצעוד כמה שיותר קילומטרים כי יום זה היה מאוד ארוך ובאוויר כבר הורגש האוויר השרבי שעתיד להפוך את יום זה לסיוט אם נצעד בשעות העומס.

הגענו לקניון שחורת המאוד מרהיב. תמיד היתה זכורה לי התמונה מספר ש"י של החומה בכניסה לקניון עם 2 עצי השיטה מלפנים. אני חייב לציין שבמציאות - המחזה יפה שבעתיים !

בתמונה: גוונים בקניון שחורת











חלפנו ליד חניון הלילה של קניון שחורת ומצאנו במקום ארגז להטמנה ציבורית.
אני מצאתי שם 2 שקיות הפתעה (פירות יבשים) שלא היה שום אזכור לגבי הבעלים שלו. אני הנחתי שאנשים השאירו זאת שם מפאת עודף אוכל וכולנו חגגנו מהמציאה.

העלייה מקניון שחורת היתה מאוד קשה. החום בחוץ הורגש ועשינו טעות כשלא עצרנו לנוח בצל עד יעבור הזעם. במקום זאת התחלנו בטיפוס המעלה וכתוצאה מכך, מלאי המים שלנו הלך ואזל במהרה.
העלייה הנ"ל (כמו בהר יהב) לא נגמרה והרגשנו כמו סמרטוטים ספוגים בזיעה.
עצרנו באמצע העלייה לתדלק ולנוח. אני לא צריך להזכיר כי בחום - גם קצב פעימות הלב מרקיע שחקים והגוף עוד יותר מתחמם מכך ולכן היה חשוב לעשות עצירות יזומות להרגיע את הגוף.

כמובן שלאחר כל עלייה יש ירידה וזה מאוד הקל בהמשך.
ירדנו לשטח פתוח (ליד הגיא הנעלם) ובחרנו את עץ השיטה האחרון שסיפק לכולנו הכי הרבה צל. כמו כן, ניצלנו את 2 שמיכות המילוט ואת ה- "שאל" של אסף ואילתרנו לנו פינה מוצלת כמה שניתן.
במקביל התקשרנו לכמה ג'יפאים שהיו בסביבה ותיאמנו עם אחד מהם שניפגש איתו בנק' מסויימת על המפה (שכמובן הצריכה סטייה מהשביל מצידנו) והוא יביא לנו מים תמורת סכום מאוד נאה של כמה מאות שקלים ...

אני חייב לציין שהדרך להגיע לג'יפאי היתה מאוד אקסטרים ולוותה במספר קפיצות ופעלולי אקרובטיקה וזה עוד עם תרמילים גדולים על גבינו. הגענו אליו ומיד התחלנו למלא כ- 24 ליטר מים שאותם סחבנו על גבינו לאורך כל מסלול המכשולים שזה עתה עברנו ללא משקל על הגב. לא תענוג בכלל !

העלייה לעין נטפים היתה מעט קשה ובסוף הגענו לטיפוס מאוד צר בתוך נקיק שלא ניתן לטפס בתוכו עם תרמיל. עשינו בחוכמה (מאור הביא עימו חבל) ואילתרנו מעלית מסע עבור התרמילים.
מאור ודולב טיפסו ראשונים בתוך הנקיק ושילשלו מטה את המעלית. אני ואסף קשרנו כל פעם תרמיל אחר וכך צלחנו את המכשול הבעייתי.
בסוף השארנו את המעלית לבאים אחרינו כי ידענו שהם עוד יזדקקו לה ואף יודו לאלו ששמו אותה לפניהם.

מעין נטפים המשכנו בטיפוס ארוך על דרך עפר 4X4 שהובילה לכביש הגישה לעיר אילת.
חניון הלילה הצריך סטייה של 1 ק"מ לכל כיוון וממש לא היה בא לנו לצעוד עד לשם. במקום זאת צעדנו עד לתחילת המסלול של יום למחרת ושם קבענו את נק' הלינה.
בהמשך הגיע נהג מונית מאילת שהביע לנו אספקת מים וכל טוב - לחם טרי, בירות צוננות וגבינות שכ"כ היינו כמהים לטרוף אותן.

אין כמו לחגוג בצורה כ"כ טובה את הלילה האחרון של המסלול.
שותפתי לטיול לא כ"כ חגגה כי היא נקעה את הרגל וסיימה את המסלול במקום אחר.
אני, דולב ומאור נשארנו בחניון הלילה המאולתר ב- הר יהורם לקראת יום אחרון בהחלט !

סוף יום 47 !

מבחר תמונות מיום 47:

בתמונה: כל הח'ברה של השביל











בתמונה: קניון שחורת

 בתמונה: פיטרייה בקניון שחורת

 בתמונה: קניון שחורת

 בתמונה: הקמת המעלית בעין נטפים

יום 46 (מפארק תמנע לחניון נחל רחם/עתק)

לילה מאוד הזוי עבר על כוחותינו.
חבורת הבנים מאוד הצטערה על כך שלילה שני ברציפות הם נאלצים לישון מחוץ לאוהל ולסבול את נחת זרוען של היתושות ומשב הרוח הקרירה שהיכתה ללא רחמים בפניהם.
אני ואליסיה, שועלי טיולים שכבר עבר עלינו הרבה - לנו זה היה עוד לילה בדרך ולא ממש הפריע.

התחלנו את היום ממרכז המבקרים וצעדנו בנחל שהכיל עשרות מיצגים ושלטי מידע. הלחות בתוך הקניון מאוד הורגשה ואנו עוד לא טיפסנו את המעלה המפורסם לבמת תמנע ...
לאחר עלייה מעיקה ומאוד לחה, הגענו לתצפית מרהיבה על במת תמנע והנוף מסביב פשוט היה מהמם !
העלייה והירידה מהבמה זכורה לי לרעה משום שנפצעתי פעמיים בפחות משעה של צעידה ...

בתמונה: סימו"ש על במת תמנע











לאחר הירידה היתה לנו אופציה ולהמשיך לכיוון עמודי שלמה, אך וויתרנו עליה (עד היום אני מתחרט על כך).
ש"י המשיך והגיע עד ל- אגם נחושתן - גן עדן עלי אדמות (או לפחות כך הרגשנו לאחר 3 שבועות במדבר).
עשינו במקום עצירת צהריים מאוד ארוכה ועל הדרך חיסלנו ארוחת שחיתות במסעדה שבמקום.
במחיר של 119 ש"ח ל- 5 מטיילים רעבתניים, זה היה שווה כל אגורה.

בתמונה: אגם נחושתן











ליד האגם כתוב: "הרחצה באגם אסורה". נראה לי שהיינו צריכים להקשיב לשלט הזה ...
לפחות מצאנו במקום מקלחות והורדנו מגופינו את הלכלוך והזוהמה (מעניין איך דגים חיים שם ?)

אגם נחושתן הוא אחלה מקום לעשות בו חניית לילה או חניית ביניים כמו שעשינו. יש במקום נק' מילוי מים, אפשרות לעשות מקלחת חמה עם אופציה לכביסה. כמו כן המסעדה במקום מאוד עזרה למילוי מצברים וכן הקיוסק עם הגלידה הקרררה - רק תרמו להרגשה הכללית הטובה.

כאשר השמש החלה לשקוע, התחלנו להתארגן ויצאנו לכיוון נק' הסיום בחניון הלילה בנחל רחם/עתק.
ההליכה היתה אומנם קצרה, אך תוואי השטח מאוד הפך את הסיטואציה לבלתי נסבלת.
תחושת שקיעת הנעל בחלוקים החלקלקים, בתוספת אווירת סוף הטיול - לא עזרו לנו להתקדם כראוי.

אני ואסף אספנו קרשים שמצאנו בשטח ובחניון הלילה יכולנו לעשות מדורה חמימה, לנוכח הרוחות הקרירות שנשבו והיכו בנו בחוזקה וללא רחמים.
אני ואליסיה מצאנו מחסה מתחת לצלע של הר, ובתוספת המחסה של האוהל של הבנים יכולנו לישון בביטחה.
ארוחת הערב כללה בעיקר נשנושים ואסף נאלץ להיסחב עוד יום עם שקית האורז (הדיי מאוס).

סוף יום 46 !

מבחר תמונות מיום 46:

בתמונה: הטיפוס אל במת תמנע

בתמונה: אבן חול צבעונית באגם נחושתן
















בתמונה: בדרך לחניון הלילה

יום 45 (משחרות לפארק תמנע)

עוד 3 וחצי ימים למנייאק !!!
הבוקר היה מאוד קריר ומעט חשוך. זכר לאותם אנשים שהטרידו את מנוחתנו לא היה וטוב שכך.

בתמונה: מתחם הלינה בשחרות











למצוא את נק' החזרה לש"י לא היה כזה בעייתי. מה שכן, על הרכס כשצעדנו היתה רוח כזו מקפיאה שאפילו עם שרוול ארוך ומכנס ארוך - היה מאוד מאוד קרררר.
המשכנו הלאה במגמת טיפוס כללית ובדרך חלפנו ע"פ שדה של בולבוסים (אני אישית לא ראיתי ...).

המשכנו והגענו לנחל מלחן ולנחל מתק. מצאתי במקום הטמנת מים (בתוך שיח רותם) של מטיילים שכבר לא היו זקוקים לה והשאירו פתק שהעיד על כך. בלי לחשוב פעמיים, אני ודולב הוספנו על משקל גופנו עוד 3 ליטר מים כ"א והמשכנו לדרכנו.

בצוקי תמנע פגשנו זוג מטיילים שהתחיל את המסע לפני 3 ימים וכבר וויתר על מסלול של יום מלא. מעניין מאוד אם הם יצליחו לסיים את הטיול או "שיעבירו" אותו כמו שוויתרו כ"כ מהר על ההתחלה ...
הבחורה היתה מדריכת טיולים במקצועה וזה מאוד הרגיע אותי משום שהבחור שטייל עימה נראה מאוד מאוד "ירוק" בתחום הטיולים !

הזמנו אותם שיצטרפו אלינו למנוחה בצל, אך הם העדיפו ללכת בשעות "העומס" (מוזר שמדריכת הטיולים החליטה לעשות כך ...). דבר אחד שלמדנו במדבר ש- על צל לא מתחזרים !

בהפסקת הצהריים הארוכה למדתי משחק קלפים חדש שנקרא: "דפיקות" (בהשראת משחקי החברה הנהוגים בעיר רמלה ...). קיצור המטרה במשחק זה היא להישאר עם כל הקלפים, צריך זריזות ידיים, זיכרון צילומי, וכמובן כף יד חזקה ...

לקראת אחה"צ, התחלנו בצעידה לכיוון מעלה מילחן המאוד מפחיד ! (לפי ספר ש"י)
מאוד חששתי מירידה זו כי לפי יעקב סער, מעלה זה היה בקנה אחד יחד עם מעלה עלי המפורסם שירקנו בו דם, יזע ודמעות מספר ימים קודם לכן.
בסוף התברר שההר הוליד עכבר ואני שייטתי במורד המעלה ובפחות מ- 20 דק' הייתי בסוף הירידה.
אני חייב לציין שזאת היתה פשוט חוויה של טיסה. אין כמו לגלוש במורדות ההר, לחלוף על-פני הצוקים ולקפוץ מעל מכשולי הבולדרים הרבים שהיו פזורים לאורך השביל, וכל זאת עם תרמיל על הגב ומקל הליכה ביד.
מאוד מאוד שמחתי לעשות את המעלה בירידה ולא בעלייה !

בתמונה: בדרך למעלה מילחן











בסוף הירידה הצפצלנו ל- 2:
אני ואליסיה המשכנו לנק' הסיום המקורית במרכז המבקרים של פארק תמנע ואילו דולב, אסף ומאור החליטו שהם פשוט חייבים לקפוץ לקיבוץ יטבתה ולאכול שם גלידה.

בסופו של דבר, אלו שבחרו לצעוד לכיוון הכביש, במזל תפסו טרמפ עד ליטבתה, אך נשדדו במחיר מוגזם בקיוסק ואף חטפו כמעט קילקול קיבה (לא מומלץ לשתות ליטר שוקו אחרי ארוחה דשנה !).
הלך להם קלף חזק, כי באמצע הלילה משום מקום, מישהו עצר להם ולקח אותם עד לכביש הגישה למרכז המבקרים.

מרכז המבקרים בפארק תמנע מאוד נחמד - יש במקום שירותים (עם מים לא מומלצים לשתייה !) ונק' מילוי מים שבמזל היתה מלאה במים שפירים וראויים לשתייה.
הלילה היה מאוד מעאפן - חששנו פן יגיע איזה פקח ויקנוס אותנו על הקמה בלתי חוקית של מאהל במתחם הפרטי וגם כמות היתושות היתה קשה מנשוא (אך לא גיהנום כפי שהיה ביער דבירה !).

סוף יום 45 !

מבחר תמונות מיום 45:

בתמונה: נוף פארק תמנע

 בתמונה: פארק תמנע

 בתמונה: פארק תמנע

בתמונה: שקיעה עוצרת נשימה

יום 44 (מחניון כושי לשחרות)

סיפור מדהים עומד מאחורי ההגעה לנק' ההתחלה בשחרות.
עזבנו (סוף סוף) את מתחם ה- 101 לפני שגם אנו היינו נופלים לקרחנות של המקום.
ביומיים שלמים שם, כ"א מאיתנו הוציא סכום כסף ששימש אותו במשך קרוב לשבועיים במסע טרם הגעתו לכאן.

אני חייב לציין, שאם את לא אישה עם מחשוף מאוד נדיב ושיער שופע, אין שום דרך שבעולם לתפוס טרמפים מהמקום של כושי או בכלל בטרמפיאדות בסביבה.
בזבזנו שעות רבות בציפייה לתפוס עם מישהו טרמפ ...

בסופו של דבר, דולב הצליח לתפוס בפוקס טרמפ ואני מרוב התרגשות טסתי לשם ובטעות שכחתי בטרמפיאדה את הכובע ומשקפי השמש שלי. מזל שמאור ואליסיה עוד נשארו מאחור והביאו לי אותם אח"כ.
אומנם זכינו לטרמפ, אך הוא היה רק עד צומת ציחור ושם שוב פעם עמדנו זמן רב עד שהגיעה מכונית ועצרה לנו.

האנשים של הטרמפ השני היו מאוד נחמדים, הם שאלו אותנו לגבי הטיול ותו"כ גם כיבדו אותנו בקופסה מלאה בחתיכות אבטיח צונן. הם אמרו שאנו יכולים לסיים את הקופסה, ולפני שמישהו הספיק להגיד רובינזון ... הקופסה התרוקנה לגמרי.
טרם העלייה לטרמפ, עשינו ביננו התערבות שמי שמצליח לעצור רכב שיקח אותנו לשיזפון, יקבל ארוחה "חינם" למשך היומיים הבאים. לא צריך לציין שאני היה זה שתפס את הטרמפ המיוחל וזכיתי לא להכין ולנקות אחרי את הארוחות של היומיים הבאים.

בצומת שיזפון שוב פעם ירדנו והלכנו לטרמפיאדה שתיקח אותנו ליישוב שחרות.
במקרה עבר שם רכב עם "בחור של אמא" שלקח אותנו בידיוק להיכן שהיינו צריכים.
על הדרך, אסף למד ממני את עניין איבוד הציוד בטרמפיאדות ושכח גם הוא את מקל ההליכה שלו.
בסוף היום מאור ואליסיה (שלקחו בסוף מונית גזלן) - הביאו לכ"א מאיתנו את האבידות שנשכחו בשטח.

לסיכומו של עניין - קטע ההליכה מצומת ציחור לשיזפון מאוד מעאפן ואני מבין למה כמעט כל התרמילאים בוחרים לוותר עליו ולתפוס טרמפים. אנו עשינו החלטה נבונה שוויתרנו על קטע זה.

היישוב שחרות הוא נראה לי הכי מעאפן שפגשנו עד כה בש"י.
ראשית כל הוא התפרסם בעיקר עקב העובדה שהתושבים שם שונאים עד מוות כל מטייל שעובר שם ומחליט לעשות את חניית הלילה במתחם השביליסטים שבמקום (נ.ב יש ברז מים וסוכה שתחתיה ניתן לישון).
הכל התחיל שבועות טרם יציאתנו לטיול. נודע לנו שאחד מהמטיילים חירבן באחת הערוגות בישוב ומאז כל תושב הישוב שרואה מטייל - מסמן אותו כמטרה.

לאחר ארוחת ערב מפנקת שכללה סלט קצוץ על המקום, לחם עם טחינה ומנת השף - אורז עם עדשים, הייתי צריך להתפנות.
חיפוש מסביב ליישוב הוביל אותי למסקנה שאין כאן בגרוש מקום שיתאים למבוקשי והתחלתי להבין את אותו המטייל שעשה את צרכיו באחת הערוגות ...

לקראת הלילה, כאשר אנו כבר בשקי השינה מתכוננים לשינה העריבה, הופיעו משום מקום - כל תושבי היישוב שיצאו בתופים ובמחולות ועמדו מטרים ספורים מאיתנו. אני כמעט בטוח שהם עשו את זה בכוונה וזאת קבלת הקהל שלהם למטיילים שמגיעים ללון כאן. פשוט חלאות אדם !

היישוב שחרות ממוקם בגובה של 500+ מטר מעל פני הים ובלילה היו כאלו רוחות חזקות וקרירות ...
יחסית ללילה בחניון של גבי חווה אין מה להשוות אבל עדיין. קור אימים היה לנו שם !

סוף יום 44 !

יום 43 (מנוחה במפגש כושי)

מאוד סבבה לישון למעלה מ- 10 שעות רצוף בלי לשים לב לכל הרעשים שיש בסביבה.

את ארוחת הבוקר העברתי בבית הקפה שבמתחם ה- 101. הבחור שעבד שם סידר לי קומבינה וקיבלתי את הארוחה בהנחה ...
לאחר קריאת עיתוני הסופ"ש ואכילה לשובע, יצאתי "כמו חדש" איך שכולם אומרים.

שמתי לב שהאירוח בחינם אצל כושי לווה בתוכו מעין מלכודת דבש:
אומנם אתה לא משלם על הלינה במתחם, אבל אתה "נשדד" כהוגן ככל שאתה נשאר יותר ויותר זמן במקום.
המחירים של המעדנייה היו מרקיעים שחקים וביום אחד שאני כבר פה - הוצאתי סכום נכבד שהייתי רגיל להוציא בשבוע שלם בדרכים

אליסיה ודולב תפסו טרמפ לאחד היישובים בסביבה וקנו לנו ציוד להמשך הטיול. עדיף לסחוב על הגב עוד 2-3 ק"ג עודפים ולהתפנק בארוחות על-פני לגווע ברעב !

התחלנו כבר להרגיש את הסוף !!!
את הסופ"ש הבא אנו אמורים כבר להעביר באילת ... איזה כיף !

בהמשך היום קפצנו יחד עם יתר העובדים (שלא עשו משמרת) לבריכה שבמקום וזה היה הדבר היחידי שהיה טוב במקום הזה.

לסיכומו של עניין:
במקום יש עובדים כאלו סטלנים ששכמעט כולם מעשנים סמים, סיגריות, שותים אלכוהול ודופקים באנג !
קשה מאוד לשמור על שפיות במקום הזה, ואחד העובדים החדשים שהחל באותו השבוע לעבוד במקום - חווה זאת על בשרו. מצד אחד הוא רצה לתפוס ראש כמו יתר חבריו לעבודה, אך מצד שני הוא לא רצה לחזור להתמכרות לניקוטין ... התלבטות מעניינת ...
כל יתר האנשים שהיו שם היו צעירים ב- 10 שנים לפחות ממנו והרגשתי שממש מקומו לא עם אותם חיות אדם.
היתה במקום עוד בחורה בשם מור (שדפקה נפקדות מהצבא). היא היתה מאוד מוזרה וכל הזמן שלחה הודעת SMS לרלי אשר ישבה מטר ממנה. מה נסגר איתה ? היא לא יכולה להגיד לה מה היא רוצה, היא מטר ממנה יושבת ....

בערב עשינו משחק TEXAS וכבר על הסיבוב הראשון הצלחתי להעיף 2 מהמרים כבדים.
בסופו של דבר יצא לי להגיע למקום ה- 2 המכובד, אבל מי סופר, זה לא היה על כסף  ...

סוף יום 43 !

מבחר תמונות מיום 43:

 בתמונה: נחש פיתון

 בתמונה: שקיעה באופק

בתמונה: חמור חמוד

יום 42 (מחניון נחל ברק למפגש כושי)

בניגוד ליום הקודם, הפעם באמת קמנו מוקדם ולא בנינו על תחזית מז"א שתכתיב לנו איך לצעוד ומתי להתעורר.
חניון הלילה בקניון ברק היה אחד המגניבים בטיול - מקום מסודר עם הטמנת מים ציבורית, מקום רב אשר מוגן מפני הרוח ומאפשר לישון שם בביטחה.

עקב הלינה בחניון הלילה של קניון ברק, היינו צריכים לחזור חזרה לש"י בחתיכת היקוף. צעדנו מס' קילומטרים על דרך כחולה ורק אז יכולנו להגיד שרשמית התחלנו את צעידת היום ...

בהמשך הדרך פגשנו מס' מטיילים אשר בידיוק סיימו את קטע ההליכה של קניון ברק + וורדית. הם המליצו לנו בחום כי קטע הירידה לגבים מאוד לא מומלץ. בקניון ברק נשאר גב מצחין ומסריח והגב של קניון וורדית אומנם היה במצב טוב יותר מקודמו, אך עדיין לא שווה את הטירחה של הובלת הציוד על מזרן מים מתנפח.

ככל שהדרמנו יותר ויותר בטיול, היינו נפגשים עם אנשים "צעירים" אשר כל הזמן היינו מעירים להם על הציוד המיותר שהם סוחבים על גבם ושיורידו מעט מהעומס לטובתם. כשאני מסתכל אחורה, אני נזכר שבעבר הרחוק גם אנו היינו כאלו טירונים ללא ניסיון תרמילאות בשיט ...

בתמונה: כניסה לקניון ברק











מרוב שהיינו רעבים, היינו צריכים לעצור לארוחת בוצריים ב- 10 בבוקר.
הפתיתים בצורת כוכב היו רק מרשימים בצורתם החיצונית. בפועל הם לא היו משביעים וזה היה סתם משקל על הגב !

בקניון ברק לקחנו את המעקף של הגבים (או יותר נכון הביוב). מעקף זה היה תלול וקשה, אך עבר במהרה.
המשכנו על הרכס בדרך כחולה ואדומה לסירוגין ואז החלה ירידה בינונית לכיוון קניון וורדית.
אנו החלטנו לעשות מעקף של הגבים שם ולקחנו את הדרך הירוקה שלא הופיעה במפה ואף לא בספר, אך מסיפורים של מטיילים שהיו במקום - הם המליצו לנו עליה והדרך ממש לא אכזבה.

בסוף הירידה עצרנו למנוחת צהריים באחת מפינותיו המוצלות והקרירות של הקניון.
בין תנומה לחרוף, הופיע זוג מטיילים שהתחיל שבוע קודם לכן את המסע. משיחה קצרה עימם נשמע שהם ממש "צ'ונגים-בונגים" (מטיילים צעירים רצח), ואנו היינו צריכים ללמד אותם איך מטיילים בביטחה.

כמו כן, בתוך הקניון הצר, שמענו טוב מאוד את הרעש הנוראי של מטוסי הסילון שהתאמנו בסביבה.
כל הד הסילון הורגש פי אלף מונים בתוך הנקיקים הצרים של הקניון מאשר בשטח הפתוח של הערבה.

יותר מאוחר התחלנו לצעוד לכיוון כביש 13 ולצומת ציחור.
התכנון היה להגיע בטרמפ לאשרם במדבר, אך היחס המאוד לא נעים מצד פקידת המקום הוביל אותנו למסקנה כי אנו צריכים למצוא לנו נק' חנייה אחרת. רצוי שתהיה בסביבה ...

המשכנו בדרך ממש מעצבנת על חלוקי נחל ציחור. כל צעד הורגש שבעתיים מאשר צעד על דרך אספלט או דרך עפר רגילה. לאחר שעתיים בנחל, הגענו לכביש 13 וניסינו לשווא לתפוס טרמפים לכיוון צומת ציחור.
בסופו של דבר עצרו לנו ואף לקחו אותנו לנק' הסיום החדשה שהתבשלה לה בפתח - חניון ה-101 של כושי רימון.

נכנסנו למתחם ופגשנו את כושי רימון בכבודו ובעצמו ...
הוא מאוד היה אדיב ואפשר לנו ללון במתחם האוהלים שהיה במקום ללא תשלום מצידנו.
הודינו לו על כך, שמנו את הציוד באוהל ומיד טסנו למזנון להשביע את רעבונינו הרב שהחל להופיע כדרך קבע לקראת כל סוף יום במדבר.

דיי התחבבנו על עובדי המקום ואחת מהן (רלי) אף הציעה לי ולדולב להתקלח במגורים שלה.
בהמשך הערב הגיעו עוד כמה עובדים סטלנים לחדר והתחילו לעשן באנג. אני אמרתי תודה רבה ויצאתי משם במהירה. ישבתי לי במזנון וקראתי את עיתון יום חמישי ונדהמתי לגלות כי לאחר שבועיים של ניתוק מהמציאות, חצי מהמדינה שלנו תחת חקירות כאלו או אחרות ... יש לנו מדינה של מושחתים !

סוף יום 42 !

מבחר תמונות מיום 42:

 בתמונה: קניון ברק

 בתמונה: קניון וורדית

 בתמונה: גב מעופש בקניון וורדית

 בתמונה: יציאה מקניון וורדית











בתמונה: שקיעה באופק

יום 41 (מצופר לחניון נחל ברק)

אף אחד מהסטלנים באוהל לא שם שעון מעורר חוץ ממני והיה נדמה כאילו ממש אין להם כוח לצעוד היום !
כתוצאה מכך וכתוצאה מהשאננות שלהם (הודיעו בתחזית מז"א שתהיה ירידה משמעותית בטמפרטורות) - יצאנו מאוד מאוחר לדרך ומאוד שילמנו על זה בהמשך.

יצאנו מצופר והגענו ל- חאן הבשמים שהיה ממוקם ביציאה הדרומית מהישוב. חשבנו לחכור חמור בקטע ההליכה שעל הכביש שכולם מוותרים עליו ולוקחים טרמפים (מצומת ציחור לשיזפון), אך המחיר הגבוה בתוספת חוסר ההיענות מצד הבעלים של המקום - כל זה אמר את דברו ולאט לאט זנחנו אופציה זו.

החום החל להעיק וכבר הרגשנו שעשינו טעות כשלא יצאנו מוקדם לטיול. הירידה בטמפרטורות שהבטיחו החזאים אולי היתה בצפון הארץ, אך כאן בערבה המצב נשאר אותו דבר, קרי - חום המוות !

צעדנו בדרך הבשמים כאשר אנו חולפים תחילה ליד עתיקות מואה ובהמשך על שביל סובב צופר ופארן.
ההליכה לא נגמרה ! הגענו למדרגות סלע אימתניות שהיוו "מכשול מדרגה" עבור רכבי שטח 4X4 שעברו במקום.
העלייה היתה מאוד מאובקת (חול פודרה בעיניים) ואף לוותה במספר נפילות מצד אסף שלא שם כ"כ לב ...

בתמונה: עתיקות מואה











השמש כבר היתה ממש מעלינו והחום הרב הורגש טוב מאוד בגופינו. עשינו עצירת חירום ופרסנו צילייה מאולתרת שהוכנה מ- 2 "שמיכות מילוט", ה- "שאל" של אסף והכל חוזק והורכב על מקלות ההליכה שנשאנו עימנו.
מצב המים ממש היה בכי רע והחלטנו לצלצל לפקח הערבה (יורם חמו) בתקווה שהוא יוכל לעזור לנו.

לאחר זמן מה, צוות חילוץ והצלה של בקעת הערבה צלצל שהעזרה תכף מגיעה.
אסף ומאור חזרו חזרה לנק' עם מדרגות הסלע ושם פגשו צוות של מחלצים שמאוד לא שמח לפגוש אותם.
התברר כי שליחת טנדר החילוץ היה עסק יקר וממש בנס הם החליטו לא לתבוע אותנו על הוצאות "החילוץ".

אסף ומאור מאוד הודו להם על העזרה במילוי מאגר המים שכמעט התרוקן לנו ומיד חזרו למאהל המאולתר שהקמנו לנו באמצע המדבר.

כשקצת נרגע מז"א, המשכנו בדרכנו לכיוון חניון הלילה בקניון ברק.
לפי סיפור הדרך של ש"י, היינו אמורים לצעוד על דרך ממש לא הגיונית אשר הגיעה לחניון הלילה בדרך ארוכה מאוד. אני פתחתי מפה ותיכננתי לנו נתיב קיצור שחסך לנו הרבה הליכה בסופו של יום.

לקחנו את הדרך הירוקה שהגיעה תוך זמן קצר לנק' הסיום. מאוד הופתענו לגלות שבמקום היתה הטמנה ציבורית של מים (תודה רבה לאנשי קיבוץ פארן) וזה חסך לנו הרבה טירחה של הצטיידות במים לקראת היום למחרת.
אלמלא ההטמנה הציבורית, היינו צריכים לצעוד 3 ק"מ לכיוון הקיבוץ פארן ואז עוד 3 ק"מ חזרה ...

השקיעה בחניון הלילה היתה מאוד מאוד מדהימה. מידי פעם מטוסי סילון של חיל האוויר פילחו את השמיים הוורודות והשקיעה היתה מהממת.
בדרך לחניון הלילה אספנו קרשים שהיו פזורים לאורך כל השביל, ואלו שימשו אח"כ למדורה וקומזיץ מהנה.

סוף יום 41 !

מבחר תמונות מיום 41:

 בתמונה: נוף הערבה

 בתמונה: חניון לילה ברק

 בתמונה: מבט אל קניון ברק

בתמונה: שקיעה בחניון לילה ברק

יום 40 (מנוחה בצופר)

דבר אחד שלמדתי מאוד לשנוא בדרום זה הזבובים !
את החום אפשר לסבול, את המשקל על הגב אפשר לסבול, אבל את מכת הזבובים - בחיים לא !

היה מאוד כיף להעביר את הלילה בצימר המפורסם של אליהו. בבוקר קמנו והלכנו לשחק עם גן החיות שהיה לו בחצר - היו שם כבשים, עזים, סוסים, גמל, תרנגולות ועוד מס' כלבים.

היינו מאוד רעבים על הבוקר (הארוחה של אתמול ממזמן כבר התעכלה בקיבה המצומקת שנהיתה לכולנו) והחלטנו לנסוע לעין יהב, ששם היה מרכז קניות רציני.

התארגנו לנו על הדברים והלכנו לתפוס טרמפ ליעד הנכסף.
בכניסה עצרה לנו בחורה צעירה ונחמדה ששאלה בחשש אם יש מישהו מעל גיל 24 שיוכל לשמש כמלווה כי היא עדיין נחשבת נהגת חדשה. כ"א מאיתנו הסתכל אחד על השני ואמר: "כן, בטח. אנו נוכל להיות מלווים ..."

היישוב צופר נחשב לאחד היישובים היוקרתיים באיזור הערבה. לכל משפחה ביישוב יש חלקת אדמה שאותה היא מעבדת (בעיקר גידולי פלפלים לייצוא) וכן כל משפחה מחזיקה לפחות 2 מכוניות יוקרתיות.

הגענו לעין יהב (מסתבר שקו 394,397 מת"א לאילת עוצר כאן) ובלי צל של ספק כ"א מאיתנו הזמין ארוחת מקדונלדס מוגדלת וכמובן קינוח. הרגשנו כמה הבטן שלנו תופחת לה, אך זה היה רק לטובה משום שבימים כמו אלו, יצא לנו להשלים את אותן קלוריות שנשרפו להן ממזמן בצעידות האינסופיות בדרכים.

בהמשך הדרך, אסף נפרד לשלום מחברתו שהגיעה לביקור הפתעה ערב קודם לכן. מאור ואליסיה תפסו דיי מהר טרמפ חזרה לצופר. לי ולדולב היתה מעט בעיה עם הטרמפ, אך בסוף הסתדרנו ואף קיבלנו הקפצה עד לפתח ביתו של אליהו.

לקראת ערב, אני, אסף ודולב יצאנו לבלות ביריד שהתקיים ביישוב ספיר. אומנם היה מעט בעייתי לתפוס טרמפ לשם משום שכל היישוב כבר היה ביריד, אך בסופו של דבר גם זה הלך טוב. עצרה לנו מישהו מאוד נחמדה שנהגה ברכב מרצדס יוקרתי. הסתבר לנו אח"כ שמשפחתה (מש' טל) גם משמשת כמלאך שביל ודואגת לתרמילאים שמגיעים לחניית לילה ביישוב.

הגענו ליריד מעט באיחור (או יותר נכון כבר לקראת סופו) ורוב דוכני האוכל כבר היו לקראת קיפול ועזיבה.
הצלחנו למצוא שם מעט דוכנים שעוד עבדו, אבל המחיר היה בהתאם (משמע גזלנים לשימצה !).

הדרך חזרה כבר היתה יותר קלה. מהר מאוד מצאנו מישהו שהגיע ליישוב צופר והוא אף לקח אותנו עד הכניסה לצימר הפרטי שהתנחלנו בו ביומיים האחרונים.
הלכנו לישון לקראת יומיים מפרכים בשטח.

סוף יום 40 !

מבחר תמונות מיום 40:

 בתמונה: עיזה פזיזה

 בתמונה: שלישיית מה קשור

 בתמונה: ציפור ססגונית

 בתמונה: הקדשה

בתמונה: הצימר בצופר

יום 39 (מחניון מפער נקרות לצופר)

ואוו ...
איזה יום מחכה לנו היום. לא פחות מ- 32 ק"מ של צעידה ועוד לעשות זאת ביום שרבי במדבר ...

קמנו ממש מוקדם על הבוקר (04:00) והתארגנו ממש מהר בשביל להספיק לצעוד כמה שיותר כל עוד יש מז"א נעים. אני חייב לציין שלצאת לטייל בשעות החשיכה זה ממש טעות (אלא אם כן הולכים על ציר ישר וללא פניות). התחלנו לעצוד מס' ק"מ בחשיכה וללא פנסי ראש אשר הכבידו עוד יותר על הראייה ובשלב כלשהו, קצת לפני הטיפוס על הר בשם כרבולת חרירים, איבדנו את סימון השביל.
במשך לא פחות משעה !!! הלכנו סחור סחור עד שהבנו שצריך לחזור הרבה אחורה ולמצוא את הסימון שבילים.
אומנם קצת מבעס לחזור אחורה, אך בסופו של דבר אכן מצאנו את הסימון והמשכנו הלאה לדרכנו.

הטיפוס על כרבולת חרירים ממש לא היתה בעיה אחרי טיפוסים רבים שכבר צברנו לרזומה שלנו.
 דיי טסנו על ההר וכמעט ולא הרגשנו את "הסכינים" שלו !

בתמונה: נוף מכרבולת חרירים











המשכנו בירידה והגענו לעין גלד (אין במקום מים !) ובירידה תלולה אך עקבית עד לחניון הלילה של גב חולית.
בחניון עצמו, היו מוטמנים מאות בקבוקי מים (הודות לאליהו שקותאי) ואנו לא ייחסנו לזה חשיבות משום שהיתה לנו שם הטמנה שהבנים עשו טרם יציאתם למסע המדברי וזה עלה כמעט בתיקון רציני של הרכב של הורים של אסף ...

בכל אופן, אנו המשכנו ודיי התברברנו במציאת ההטמנה. מההסרטה שמאור עשה נאמר:
"הטמנו כאן את האוכל והמים, ממש מתחת לעץ שיטה הזה ...". בעיה רצינית היתה שהוא לא כ"כ הכיר בזמנו את המדבר, והיו בחניון הלילה מאות עצי שיטה שמתחתיהם ההטמנה יכלה היתה להיות ...
בסופו של דבר, אני ואסף עשינו חזור פנה והלכנו למלא לכולם מים מההטמנה הציבורית שמצאנו קודם לכן.

דולב ברוב חוכמתו לא הרגיש טוב ועלה על טרמפ שהגיע משום מקום ולקח אותו עד נק' הסיום של היום הזה.
הוא עשה ממש בשכל כי מה שציפה לנו בהמשך היה הגיהנום לשמו.

בתמונה: חניון הלילה "גב חולית"











הסתכלנו על סיפור הדרך ובעצה אחת החלטנו שאומנם חום אימים בחוץ, אבל צריך להספיק להגיע בזמן לנק' הסיום.
ההליכה בעומס חום מאוד מאוד הקשתה על הגוף ולנו עוד חיכו 2 עליות רציניות. ההר הראשון שטיפסנו היה הר יהב, ותחושה כה מרעננת היתה להיות בפסגה ולנשום אוויר צח (אומנם מעט חמים).

מהר יהב המשכנו לאתר הסדקים (לא משהו לעומת הסדקים במעלה ימין), אך מפאת החום וקוצר הזמן - לא עשינו עצירה במקום. בתחילת הטיפוס להר הבא חיכה לנו נס משמיים. אנו היינו בטוחים שאנו לא נוכל לסיים את העלייה מפאת השמש הקופחת אבל איך שהתחלנו בטיפוס - הופיע לפתע ענן משום מקום וכיסה את השמש לאורך כל הזמן היינו במעלה ההר. זאת היתה פשוט חוויה מרעננת ואין לי מושג עד היום מה היה המצב אלמלא אותו ענן ...

המשך ההליכה היתה דיי מייגעת ולאחר מס' ק"מ הגענו לכניסה ליישוב ספיר. במקום חיכה לנו אליהו שלקח אותנו טרמפ ליישוב צופר ושם העברנו את ערב יום העצמאות וכן את יום העצמאות.
אני חייב לציין שמקום האירוח אצל אליהו היה פשוט למופת - אוהל עם מזגן, שירותים ומקלחת צמודה, מקום לעשות ולתלות כביסה ועוד שלל פינוקים.

בערב הצטרפנו לחגיגות של היישובים צופר, צוקים ועין יהב. אני לא אשכח כמה אוכל טוב אכלתי באותו הערב כפיצוי על הימים האחרונים שבהם הייתי במעין דיאטה מכורח הנסיבות.
אחרי כל הפסטות, הבשרים והסלטים הגיע שלב העוגות. לא פחות מ- 30 סוגים שונים של עוגות היו מונחות על שולחן ארוך ושופע ואני מצאתי בית חם למרבית העוגות ששכבו להן שם.

חזרנו לאחר מכן יחד עם משפחתו של אליהו לצימר הפרטי שלנו וצנחנו למיטה לאחר אחד הימים הבאמת קשים בעברנו בטיול הזה.

סוף יום 39 !

מבחר תמונות מיום 39:

 בתמונה: חניון "גב חולית"

 בתמונה: נוף הררי

בתמונה: חגיגות העצמאות בצופר

יום 39 (ממצפה רמון לחניון מפער נקרות)

כמו כל לילה לאחרונה, מצאתי את עצמי נאבק קשות בלנסות להירדם לנוכח מקהלת הילדודס שריחפה לה באוויר.
על הבוקר יצאנו מהשכונה החדשה, היכן שחגי התגורר, וצעדנו לכיוון הטיילת של העיר ומשם ראינו את
"הר גמל" המפורסם שזכור לי כנק' הסיום של מסע "הכומתה" בקורס הקצינים בבה"ד 1.

ירדנו על דרך ירוקה (הסימון הישן של ש"י) ותוך 20 דק' הגענו לתוך המכתש עצמו.
עברנו תו"כ הצעידה את המנסרה המפורסמת (carpenter) שזכורה לי מהטיול ג'יפים עם עדי שעשינו כאן לפני מספר שנים. כמו כן עלינו על שן רמון שהיתה לא פחות מפורסמת (כך לפי סיפורי ש"י), אך משום מה לא ראינו שההר היה דומה בכלל לשן כלשהי ...

בתמונה: זריחה על מכתש רמון











פגשנו בהמשך הדרך מס' קבוצות של מטיילים דרומיים ואף גם זוג שהגיע מהצפון ...
מסתבר שאותו זוג התחיל אי שם בחודש פברואר (הרבה זמן לפנינו), אך עשה עצירה ארוכה בפסח ולכן הקדמנו ופגשנו אותם כעת במדבר.

התכנון היה ביום זה להספיק לצעוד כמה שיותר ק"מ משום שיום למחרת היה קשה מנשוא ורצינו להקל במעט מבחינת מכסת הקילומטרים. בפועל יצא שלדולב היתה פליטת פה וליד מי אם לא פקחית האיזור (ששמה מיה).
הוא בא אליה ואמר: "תגידי גברת פקחית, אפשר לעשות משהו בלתי חוקי ?". באותם רגעים כולנו שתקנו ולא הבנו מה הוא עושה לעזאזל. אסף מהר מאוד התעשט, וכאשר מיה אמרה מה אתם רוצים לעשות שהוא לא חוקי, אמר: "לא, סתם חשבנו על ציד קרנפים ....". מיה לא היתה מטומטמת וכבר הבינה שאנו מתכננים לישון במקום לא מוסדר ובהמשך הדרך אף פגשה אותנה והזהירה אותנו שאנו לא ניכנס "לקטנות" איתה !

בכל אופן, המשכנו לדרכנו ועברנו את מפער גוונים. מולינו עמדה דרך 4X4 שהובילה צפונה לחאן בארות, אך אנו לא תכננו להגיע לשם (סטייה של 3 ק"מ לכל כיוון) והמשכנו הלאה.
חלפנו ע"פ חניון הלילה של עין סהרונים (יש במקום המון מים מוטמנים !) ומשם טיפסנו בשיא החום על הר סהרונים. מפאת החום הרב, היינו צריכים לעצור באחד מכוכי הסלע ולעשות הפסקת צהרים ארוכה.

לקראת ערב, המשכנו לדרכינו וצעדנו בתוך פרסת נקרות ושער רמון. מקום זה מאוד מרשים עם הריסות שנפלו מגובה רב והותירו תוהו ובוהו בקניון.
על עין סהרונים נאלצנו לוותר ולא כ"כ הפסדנו. מסיפורים של אנשים שפגשנו בטיול, הם אמרו שבעין נותר זרזיף קטן של מים ולא היה שווה לעשות שם עצירת ביניים.

בחניון הלילה פגשנו את הזוג "הצפוני" מהבוקר ובהמשך מי הגיעה לביקור ???
אכן כן, זאת היתה מיה הפקחית שלאחר השיחה עם דולב החליטה שהיא חייבת לבוא ולוודא כי אנו ישנים בחניון לילה מוסדר. טוב שעשינו בסופו של יום שבחרנו לישון כאן ולא להמשיך הלאה.

בערב זה ציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואנו כיבדנו את האירוע בכך שהרמנו דגל על חצי התורן ומאור אף הקריא מספר קטעים מרגשים.

התקפלנו לישון כשברקע מתחיל זמזום היתושות, שוב ....

סוף יום 39 !

מבחר תמונות מיום 39 :

 בתמונה: עץ שיטה במכתש רמון

 בתמונה: נוף מהר סהרונים

 בתמונה: אמוניט שטרם נשדד

בתמונה: פרסת נקרות