יום 22 (מצובה לנתיב הל"ה)

התחלתי את הבוקר עם כל ההכנות שמאחורי, בידיעה לאיזה אוטובוס אני עולה ומתי.
לאחר ארוחת הבוקר המלאה, ארזתי את התרמיל והתחלתי לצעוד במעלה שדרות בגין עד לתחנה של קו 35 שלאחר סיבובים רבים בכפר יונה - הוציא אותנו ואני ירדתי בתחנת האוטובוס בצומת השרון (צומת סירקין).
עברתי את הכביש ועליתי על קו 947 שבידיוק הגיע והסיע אותי לתחנה המרכזית בי-ם.
איזו דרך ארוכה טילים זאת היתה. הפקקים ממש לא הוסיפו לאווירה וחשבתי לעצמי שעשיתי בשכל שעליתי לקו המוקדם.

בתחנה המרכזית של י-ם חיפשתי לשווא את המסוף של קו 184 של סופרבוס שיקח אותי לבר-גיורא.
לאחר חיפוש הקו מחוץ לתחנה ובתוך התחנה וזמן ברבור רב - מצאתי את המסוף הנעלם. הודות לתעודת הקצין שלקחתי עימי - זה חסך לי את הבידוק בכל פעם שנכנסתי ויצאתי מתחנת האוטובוסים.

חשבתי כבר שכל הבעיות ליום זה כבר מאחורי, אך טעות מרה בידי. נהג האוטובוס המעאפן הוריד אותי בתחנת האוטובוס הלא נכונה (למרות ששאלתי אותו פעמיים היכן אני אמור לרדת) ומצאתי את עצמי מנווט במקום זר ללא מפה (נשארה אצל שותפתי לטיול) ועם אנשים שממש לא שמחו לעזור לי בדרכי.
לבסוף מצאתי משפחה נחמדה שעזרה לי בכיוון (חבל רק שהמכולת של היישוב לא היתה פתוחה) ואף ציידה אותי עם פירות לדרך. הודיתי להם והמשכתי בדרכי.

הלך לי דיי טוב בהמשך וממצב שלא היה לי מושג היכן אני נמצא והיכן נמצא ש"י, עשיתי חושבים עם עצמי ולבסוף ניווטתי את עצמי בחזרה לשביל ואף גיליתי שהתחברתי חזרה במיקום מצויין שמעט חסך לי הליכה.

המשכתי בש"י כאשר אני חולף מעל ואדי עם המון קווי מתח גבוהים עד ל- "חורבת דורבן" ושם חיכיתי למעלה משעה עד שפגשתי שוב את שותפתי לטיול.
המשכנו ביחד ועברנו את היישוב "מטע", את חורבת חנות ואת דרך הקיסר (מאוד מרשים).
לקראת סוף דרך הקיסר ישנם מדרגות רומיות עתיקות ובית בד עתיק (שווה לבקר).

במהלך קטע ההליכה על הכביש, הנעל שלי נתקעה (איך לא) בשפיץ של מעקה הבטיחות שהיה בולט בצורה מסוכנת וזה קרע את כל הבד ועשה חור רציני בנעליים המאוד חשובות והיקרות שלי.

המשכנו במסע והדרך נראתה שאחת שממש לא הולכת להיגמר בקרוב, עד שלבסוף הגענו ל- נתיב הל"ה.
זחלנו מתחת לשער ובבית הראשון שנקלע לדרכנו - ביקשנו בנימוס למלא מים. המארחים הציעו לנו להישאר לארוחת הערב והניחוח של התבשילים באוויר מאוד היה מפתה, אך וויתרנו לבסוף (למה, אין לי מושג !)

לקחנו את המים וחזרנו לתיקים שחיכו לנו מחוץ ליישוב. באחד מהפינות שהיו חסומות מרוחות הקמנו את מאהל הלילה. אני חייב לציין שלילה קר כמו זה לא היה זכור לי לאחרונה והגעתי למסקנה שבלילות קרים - חייבים לישון עם גרביים !

סוף יום 22 !

מבחר תמונות מיום 22:

בתמונה: בית הבד בדרך הקיסר












בתמונה: הכרמים של נתיב הל"ה

בתמונה: שקיעה באופק

יום 21 (כפר יונה - מנוחה)

נחמד וכיף היה לישון על מיטה זוגית רכה ומפנקת שהיתה בביתם של יוני ואפרת.
כל הבוקר הייתי עסוק בסימון שבילים על המפות שצילמתי מהספר כשהייתי אצל גיל בעבודה.
בצהרים קפצנו חזרה לנתניה ליוסי ורבקה וכרגיל אכלתי לשובעי בידיעה שימים כאלו לא יחזרו בשביל ישראל.
משם חזרתי לכפר יונה והתארגנתי לחזרה המתוכננת למחר לש"י.

על-פי התכנון המקורי - יום זה הכיל בתוכו מסלול מ- מסילת ציון ועד לקיבוץ צובה.

יום 20 (מחולון לכפר יונה - מנוחה)

על-פי התכנון המקורי, ביום זה השביל מתחיל מ- מצפה מודיעין ועד ומסילת ציון, דרך לטרון.

אני העברתי יום זה בנסיעות מחולון לת"א ומשם להרצליה ששם חיכו לי יבגני ואולגה.
אצל יבגני ואולגה היתה אחת מארוחות השחיתות שיצא לי לאכול במהלך השביל ולקינוח עוד היתה גלידה רוסית אוריגינלית עם 100% שומן ...
משם יבגני הקפיץ אותי לתחנת האוטובוס ולקחתי את קו 605 שהגיע לנתניה. עולם קטן, אבל באוטובוס פגשתי את אלכס ליבסטר שעשה את דרכו לחגוג את ערב פסח עם משפחתה של דפנה. מאוד נחמד מצד דפנה שהזמינה אותו לחגוג עימם את ארוחת החג.

ירדתי בתחנה המרכזית של נתניה, ובלי לחשוב פעמיים - שמתי את התרמיל על הגב וצעדתי את כל הדרך עד לביתם של יוסי וריבקה (מרחק של 6 ק"מ מהתחנה המרכזית, אבל מי סופר ...)

ארוחת החג היתה מאוד קלילה. קריאת ההגדה היתה מהירה והאוכל, לרבות הקינוח - לא אכזבו.
בסוף הארוחה, אני ואבא שלי נסענו לדירה של יוני ואפרת בכפר יונה והעברנו את הלילה בביתם.

סוף יום 20 !

יום 19 (מפ"ת לחולון - מנוחה)

איזה כיף שיש מתחת לבית גן חיות ובמיוחד תרנגול זכר שחייב פשוט להשמיע כמה יצירתי הוא על הבוקר ....
ביום זה התפצלנו עקב חג הפסח - אליסיה המשיכה כרגיל במסלול מ- פ"ת עד למצפה-מודיעין ואני המשכתי בנסיעה עם גיל עד למקום עבודתו ב- "לורד סנדוויץ" בחולון ומשם ברגל עד לדודים מחולון (עדנה וסירוס).

הגעתי למקום מגורם (רח' הסיירת) שהיה ממוקם מרחק קצר מאיזור התעשייה בחולון, ושם החלטתי שהטיול היומי עוד לא נגמר עבורי. פרקתי את הציוד ויצאתי לדרכי חופשי מכל משקל על הגב (הרגשה מאוד משחררת) וטיילתי לי ברחבי העיר חולון.
העיר חולון נמצאת בסופר תנופת בנייה - בכל חלקת אדמה פנוייה מוקם לו גורד שחקים וכמעט לא זיהיתי את העיר שהיתה זכורה לי בתקופה שהייתי גר שם מלפני 4 שנים.

בהמשך הערב פגשתי את עדנה, סירוס וששי שאירחו אותי למופת.
שמתי את ראשי על הכרית ונרדמתי מהיום "הקשה" שעבר עלי.

סוף יום 19 !

יום 18 (מת"א לפ"ת)

בוקר זה התחיל מוקדם מהצפוי בשל הזזת השעון שעה אחת קדימה (מעבר לשעון קיץ), ובשל כך היה נדמה כאילו אנו יוצאים למסע ממש בלילה.
התארגנות קלילה וארוחת בוקר מפנקת והנה אנו שוב בדרכים של רחובות צפון ת"א בדרכנו לתחילת המסלול באיזור רמת החייל.
באיזור הטיילת של רמת החייל התקבצו מאות אנשים ונראה היה שאנו לא היחידים שמתכננים לעשות יום ספורט.
היו שם רוכבי אופנים, אצנים ורוכבי רולר-בליידס שהתאמנו לקראת תחרות כלשהי במקום.

המשכנו לאורך הטיילת ולאחר מספר דק' ירדנו לשטח והתחברנו לש"י שהמשיך לאורך מקורות הירקון עד לראש העין. במהלך הצעידה חלפו על פנינו מספר רוכבי אופנים ובנימוס פינינו להם את הדרך ואמרו להם דרך צלחה. הם לא נשארו אדישים ובירכו אותנו לשלום ואיחלו לנו דרך צלחה בשביל שעוד נותר לנו.
כמובן שאת מסלול יום זה בכלל לא הייתי צריך לזכור מהמפה, בשל היותי רוכב מנוסה שכבר עשה את קטע זה על אופנים מספר פעמים וכל שביל וכל פניה היתה זכורה לי כאילו עשיתי את המסלול הזה אתמול ...


בתמונה: נחל הירקון











הלכנו לנו להנאתנו עד שלפתע התחיל לרדת גשם. בהתחלה זה היה טפטוף, אך הוא החל להתגבר לאט לאט עד שהפך ממש לגשם זלעפות שנאלצנו לתפוס מחסה מתחת לאחד מעצי האקליפטוס ולחכות עד יעבור הזעם.
לאחר החלשות הגשם יצאנו שוב לדרך אך הפתעה נוספת חיכתה לנו בדרך בדמות תעלת מים מטוהרים (מאוד מסריחים) שלא היה ניתן לקפץ על סלעים בשביל לחצות אותה. אני תמיד הייתי חוצה אותה באופניים כאשר הייתי מפתח מהירות גבוהה ואז מרים את רגלי בכדי לא להרטיבם וכך הייתי בקלות יחסית עובר מכשול זה בשלום.
אך כאן לא היה המצב וחשבנו כבר איך אנו עוקפים זאת בדרך אחרת, אך איך שאנו עושים אחורה-פנה הגיע ישועתנו בדמות רכב שטח שבידיוק התכונן לחצות את תעלת "הביוב" שעמדה לפנינו.
מרוב התרגשות ושימחה ניפנפנו להם כאילו הלכנו לאיבוד. הם כמובן שעצרו ונאותו לעזור לנו לחצות את המכשול הלא נעים הזה.
מאוד נחמד מצידם שעזרו לנו בכך ולאחר החצייה ירדנו מהרכב והודינו להם מקרב לב.

המשכנו הלאה ועברנו בין היתר את תחנת אבו-ראבח, חצינו את כביש מס' 5 והגענו עד ל- בית הבטון.
זהו הבית הראשון בארץ שנבנה על בסיס בטון מזויין (בטון עם יסודות מתכת) וזה היה פשוט רגע היסטורי להצטלם ליד אחד הבתים הראשונים והמפורסמים פה בארץ ישראל.

בתמונה: אני ליד בית הבטון











בהמשך הדרך עברנו ע"פ כפר הבפיטיסטים (נוצרים אוהדי ישראל או משהו בסגנון) ומשם עד לעמדת הפילבוקס שראתה ימים יפים יותר.
ליד עמדת הפילבוקס ישנה כניסה "אחורית" לגן לאומי "מקורות הירקון" (מאוד נחמד, שווה ביקור) והיא היתה פתוחה ללא שמירה. מאוד התפתתי להיכנס לשם ולצלם מספר תמונות של הגן, אך בסוף החלטתי לשמור זאת לפעם אחרת.

בתמונה: אני ליד הפילבוקס











המשכנו עד ל- בריכת הנופרים ושם עשינו הפסקת צהריים. המקום מאוד נוח לעצירה - יש צל רחב ופינה שבה אפשר לפרוס מזרן ולהינות מהנוף.
השמיים החלו להקדיר ונאלצנו לקצר את הפסקת הצהריים ולמהר לכיוון נק' הסיום במבצר אנטיפטרס (תל אפק).
כמובן שהגשם החל לרדת עלינו ואני התחלתי לרוץ ולחפש מחסה, אך אחד כזה לא היה בין הנמצא ומלית ברירה צעדתי כולי רטוב וללא ציוד מפני גשם הראוי מספיק.

ליד תל אפק יש מקום להשכרת באגי-שטח וראינו שיירה של רכבים שחזרה זה עתה מטיול מאוד מאוד בוצי.
מאוד הייתי זקוק לחליפות הסערה שאותם אנשים לבשו, וכן תיארתי לעצמי מכמות הלכלוך והבוץ שהיה על החליפות ועל הבאגי - שהיה להם טיול ממש מאתגר.

משם המשכנו לכיוון צומת אפק לכיוון פ"ת. במקום יש תחנת אוטובוס שגם ביום שישי - ישנם הרבה קווי אוטובוס בתדירות גבוהה המגיעים לעיר.

לאחר זמן מה, גיל הגיע ואסף אותנו אל ביתו - ששם העברנו את הסופ"ש הקרוב.
הדירה החדשה שגיל קנה - ממש פצצה, חשבו כמעט על כל דבר שם. בערב גם יצאנו לאכול במסעדת "ספגטים" בעיר ואף לפאב היחידי באיזור. קיצור ממש אחלה של סופ"ש.

סוף יום 18 !

מבחר תמונות מיום 18:

בתמונה: בריכת הנופרים












בתמונה: מבצר אנטיפטרוס (תל אפק)











בתמונה: נוף מקורות הירקון

יום 17 (מנתניה לת"א)

בוקר זה התחיל אצל בית הוריה של דפנה. האירוח היה מעולה ואף לקחתי עימי צידה לתחילת היום.
התחלתי בדרכי ברחובות רמת פולג, כאשר בדרך אני נכנס לפיצוציה ומתעדכן מעט בנעשה בארץ ובעולם.
משם הלכתי לחוף הירוק בפולג (הוא ממש לא נראה ירוק, מה אנשים חשבו להם !) ושם פגשתי שוב בשותפתי לטיול והמשכנו הלאה לאורך קו החוף עד לווינגייט, כאשר ברקע אנו חולפים על-פני חיילים שביצעו בוחן בר-אור שכלל ביקור רטוב ולא נעים בתוך הים התיכון.

לאחר כ- 3 ק"מ, המסלול החל מטפס מעלה מעלה לצוקים והמשיך מלמעלה עד לשפיים, והופ שוב פעם חוזרים בדרך למטה לצעוד על קו החוף. ההליכה על קו החוף היתה מאוד מרגיעה ושמענו ברקע את הגלים המתנפצים.



בתמונה: סירה טרופה בחוף שפיים












בהמשך הדרך יצא לנו לפגוש לראשונה את קבוצת אב"י בשביל ישראל.
קבוצה זו מונה לרוב כמה מאות מטיילי יום (פחות או יותר) שמתחילה את טיול ש"י מאילת ועד ושאר יישוב שבצפון לזכרם של חללי אסון היסעורים. משנה לשנה קב' זו מונה יותר ויותר מטיילים ומאוד היה כיף לפגוש סוף סוף כמות מאוד נכבדה של מטיילים שגם עושים את ש"י כמונו (אומנם בכיוון הנגדי לנו).

הגענו למצוקי תל אפולוניה (תל ארשף) וכבר מלמטה היה נראה שהגן הלאומי מאוד מרשים ובעתיד אני חייב לבוא ולבקר שם. מתחת לאפולוניה, היה נמל עתיק והרוס שראה ימים יפים יותר בעברו הרחוק וקטע זה של השביל טמן בתוכו מעט אדרנלין - בין קפיצה אחת למשניה על סלעים (מעט חלקלקים) בגדלים ובזויות שונות.

בתמונה: אני בנמל אפולוניה ההרוס











בהמשך הדרך הגענו למסגד סידני עלי (מוסלמי שנלחם בצלבנים באיזור זה) ויש שם מתחם מאוד מרשים.
המרינה בהרצליה כבר נראתה לנו באופק והתחלנו ללכת על קו החוף עד שבכוחות אחרונים הגענו, לקחנו ארוחת מקדונלס (מוגדלת כמובן) ועשינו את הפסקת הצהריים באחת המדשאות מחוץ לקניון ארנה.

הרבה אנשים צפון-בונים הסתכלו על צמד התרמילאים שזרוק להם על הדשא ולא הבינו מהיכן אנו נחתנו.
אחרי הארוחה המשביעה, הלכנו על קו החוף לאורך תל-מיכל ועד לחוף תל-ברוך שבצפון ת"א.
הפתעה נעימה היתה לנו כאשר יצא לנו לצעוד לראשונה בש"י החדש שעבר על הטיילת משדה דב ועד לכניסה לפארק הירקון (עד כה, ש"י עבר דרך רחובות צפון ת"א וקצת חבל ללכת בעיר).
מאוד מרשים היה לראות את ההמראות והנחיתות משדה דב, ששם אני עתיד לסיים בפועל את ש"י, אך לא נקדים את המאוחר ....

בתמונה: אני על רקע העיר ת"א 











מרידינג, זה כבר היה משחק ילדים - לא הייתי צריך שום מפה ושום הדרכה. איזור זה מאוד ידוע לי בשל היותי מהמרכז וספציפית הייתי נוהג לרוץ ולרכב כאן על אופניים לבדי ועם חברים.
חלפנו ע"פ גן הבנים לזכרם של חללי מערכות ישראל, וכן ליד אתר ההנצחה הקטן שהקימו לזכרה של
רוז פיזם שנרצחה באכזריות וגופתה נמצאה בנחל הירקון ליד מקום האנדרטה.

הגענו תוך זמן קצר לאגם המלאכותי שבגני יהושוע, וכן גם עברנו על-פני אתר שבע טחנות ההיסטורי, איצטדיון ר"ג לכדורגל וכן את המימדיון ואיצטדיון הא"ק שבהדר יוסף (היכן שהייתי מתחרה כשהייתי ספורטאי פעיל).

חצינו את הכביש הסואן של רחוב שטרית וחיש מהר הגענו לנק' הסיום ברח' שלום-אש, היכן שהמארחים שלנו גרו (יצחק ונעמה אשר).

ביום זה עשינו קילומטראז' מאוד עצבני של למעלה מ- 30 ק"מ בדרך לא כ"כ פשוטה ומאוד כדאי לפצל יום זה ליום וחצי אם ברצונכם לשרוד את המשך הטיול בשלום.
עשינו קניות במגה בעיר שבהמשך הרחוב, והמארחים שלנו אף הזמינו בשבילנו פיצה (פיצה פראגו) וזה היה מאוד נחמד ויפה מצידם.

יצחק הראה לנו את עבודתו (קומיקס קבלי) ואף צייר לי קריקטורה נחמדה (אומנם לא ממש דומה לי ...). לאחר מכן התקפלנו לישון לקראת עוד יום בדרכים.

סוף יום 17 !

מבחר תמונות מיום 17:

בתמונה: נמל אפולוניה ההרוס












בתמונה: תחנת הכח רידינג











בתמונה: נחל הירקון

בתמונה: אני עושה כושר בפארק הירקון

יום 16 (מחדרה לנתניה)

אין ספק שלישון על מיטה בבניין - הרבה יותר נוח מאשר לרבוץ על מזרון דקיק באמצע שום-מקום כשמסביב יתושים עוקצניים ורוחות בלתי פוסקות. כמו כן, ארוחת הבוקר היתה עשירה למדי וכללה דברים שלא רואים בכל יום בשביל.

חזרנו באוטובוס חזרה לתחנת הרכבת חדרה-מערב ושם נפרדתי לשלום משלי.
המשך המסלול היה מאוד נינוח ועבר בתוך יער חדרה (אומנם הוא נחשב ליער, אך הוא מאוד רחוק מההגדרה).
על פי סיפור הדרך, היינו צריכים לעבור ליד אגם עונתי ומשם לחצות את פסי הרכבת לכיוון מערב, אך משום מה פיספסנו קטע זה ובטעות המשכנו ישר. טעות זו נודעה לנו כבר מאוחר מידי ואני אילתרתי מסלול חלופי שלא הצריך לחזור חזרה ולהתבעס רצח כתוצאה מזה.

בסוף יצא טוב, כי האילתור שלי חסך לנו כקילומטר הליכה לכיוון גשר הצבים (ש"י לא עובר שם) ומאוד רצינו לסטות ולבקר שם. במקום עצמו - לא היו צבים נראים לעין ומידי פעם הציץ לו ראש של צב מחוץ לנחל.

בתמונה: גשר הצבים











חזרנו חזרה לש"י ובהמשך הדרך פגשנו שוב את לירן, שהפעם כבר לא היה עם השותפה שלו עוד מצומת אורן.
המשכנו יחד בהליכה לכיוון חוף הים ושם דילגנו בהצלחה מעל גשר עץ מאולתר שהוביל לצד השני של נחל חדרה.
ההליכה על חול הים אומנם מאוד כיפית בהתחלה (בהתחשב בקרקע הסלעית שעברנו מספר ימים קודם לכן), אך מהר מאוד היא הופכת למאוד קשה עקב שקיעת הנעל בחול בכל צעד וצעד.

בחוף ינאי חיכו ללירן חבריו, ואנו המשכנו הלאה ועשינו גם עצירה לצהריים באחד מחופי בית ינאי בהמשך.
עברנו את חוף בלו-ביי המפורסם של נתניה, ששם הייתי הולך להתרחץ בכל פעם שהייתי מגיע לבקר את דודי -  יוסי ורבקה.

בתמונה: חוף בלו-ביי בצפון נתניה











על חול הים עשינו הקדשה לכבוד ש"י, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו.
ההליכה בהמשך היתה כבר על טיילת החוף של העיר נתניה והמקום מאוד מפותח ומרשים. במקום יש שירותים ציבוריים, הרבה מאוד קיוסקים (מישהו אמר גלידה באמצע החום ?) וכן גם מסעדות ושוק שבו אפשר להצטייד בכל טוב לקראת המשך הדרך.

הרבה מאוד מקומות נוסטלגיים מצאתי כאן בטיילת נתניה. כאשר עברנו את כיכר העצמאות - יצא לי לראות סוף סוף את קולנוע אסתר המיתולוגי. המקום זכור לי עוד מהסיפורים של ההורים שגרו בנתניה טרם המעבר לצפון הארץ.

בתמונה: קולנוע אסתר המפורסם











ש"י בהמשך עובר מעט בתוך העיר נתניה, בשל עבודות התחזוקה שעוד לא הסתיימו וחיברו את כל דרום נתניה וצפון נתניה בטיילת אחת ארוכה.
בדרום נתניה, נפרדתי לשלום משותפתי לטיול והלכתי לבקר את דבורה ואלי (חברים קרובים של ההורים).
הביקור היה מאוד מאוד מהנה. אלי כמובן היה בדרכו לעוד טיסת עבודה ומונית חיכתה לו בכניסה לביתו.

לאחר מקלחת חמה וארוחה דשנה, אמרתי תודה רבה לדבורה והמשכתי במסעותי לאורך שדרות בן-גוריון בדרום העיר בדרך ליעד הסיום של היום - בביתה של דפנה (שגרה עם הוריה) ממש צמוד לנק' ההתחלה של יום למחרת (חוף פולג).

האירוח היה פשוט תענוג - בפעם השנייה באותו היום יצא לי לעשות מקלחת חמה (הפעם היחידה לאורך השביל שבאותו יום עשיתי 2 מקלחות). בנוסף ארוחת הערב היתה משביעה ואפשרה למלא מצברים לקראת הימים הקרובים העתידים לבוא בהמשך.
חבל רק שמצב כפות הרגליים שלי הפך מנסבל לממש בלתי אפשרי לצעידה. היבלות והשלפוחיות כבר היו במצב של: "היי חבוב, או שתנוח מעט, שאני לא ללכת ..."

בהמשך דפנה יצאה לחגוג עם יונתן את סיום קורס הקצינים של בה"ד 1 ואני נשארתי לטפל בכפות רגלי ולנוח כמעה לקראת יום ההמשך.

סוף יום 16 !

מבחר תמונות מיום 16:

בתמונה: חוף הים בבית ינאי













בתמונה: אני ליד הקדשה לש"י

בתמונה: שקיעה בחוף פולג

יום 15 (מזכרון יעקב לחדרה)

הבוקר לווה במיני טראומה למארח שלנו, מיכאל.
מסתבר שהשותפה שלי לטיול ברוב "חוכמתה" פתחה דלת שלא היתה אמורה לפתוח וחיש מהר אזעקת הבית החלה להרעיש שחקים.
קצת לא היה לי נעים לראות את מיכאל מתעורר לו בשעה כה מוקדמת וטס לו בתחתוניו בכדי לנטרל את האזעקה.
לפחות זה חסך לי את הטירחה מלהעיר אותם כי מישהו במקרה או שלא במקרה "הרים" לי את הכביסה שעשיתי לילה קודם לכן. בסוף הסתבר כי מיכאל אסף את הכביסה ובטעות גם הכניס את הבגדים שלי לחדרם.

יצאנו לבסוף לדרכנו ולקחנו (לעצתו של מיכאל) את דרך הקיצור שהובילה אותנו הישר לש"י.
אומנם דרך הקיצור - יצא לנו לראות את עתיקות עין צור, אך זה גם גרם לנו לעיכוב מיותר של עוד שעה, והרי כל מטייל בש"י יודע שזמן הוא מאוד יקר ואסור לבזבזו לשווא.

בתמונה: עתיקות עין צור











ש"י אינו עובר דרך גני ורמת הנדיב ומאוד היה חבל, כי שם היה שווה לבקר ולבלות את השעה של העיכוב בבוקר.
הליכה מאומצת והופ, אנו כבר במצפה עקב (אחלה של נוף על מישור החוף) ומשם ראינו כבר את ארובות חדרה.
נאלצנו ללכת בירידה דוקרת של סלעי דולומיט שליוו אותנו לראשונה לפני יומיים, אך הנוף היה עוצר נשימה.
היה זכור לי כל הזמן שהייתי נוסע ברכבת את דגל ישראל על אחד מהמצוקים, והנה אני פה כותב לעצמי את דפי ההיסטוריה וסוגר מעגל. ההרגשה היה מדהימה כמו ביום שבו טיפסנו על מעלה אלות והגענו למצפה אלות.

בתמונה: אני על פסגת מצפה עקב











בדרך למטה - פגשנו זוג מטיילים ראשון שהחל את דרכו של ש"י מכיוון דרום וזה אותת לנו כי מעתה והלאה - אנו ניפגש עם יותר ויותר מטיילים שעשו את דרכם מהכיוון הנגדי.
הלכנו לאורך מסילת הרכבת ומלית ברירה נאלצנו לחצות את פסי הרכבת ולא מתחת לגשר בשל היותו מוצף במים. נו מה ! הפתעות כאלו עוד ימשיכו וילוו אותנו במשך יתר הטיול.

משם המשכנו לכיוון בית חנניה כשבדרך אנו נאלצים לזחול בתוך מנהרה צרה רצח !
כבר בכפר חנניה ראינו את תחילתה של אמת המים הרומאית שהמשיכה עד לכפר הדייגים הלא הוא ג'יסר א-זרקא.
כפר הדייגים אומנם יפה, אך ממש לא מרשים כפי שהצטייר בתמונות ובסיפורי ש"י שהופיע בספר.

בתמונה: מעגן הסירות בכפר הדייגים











מכפר הדייגים החל מסע חולי שילווה אותנו במשך הימים הקרובים.
הגענו ל- חוף הקשתות בקיסריה והמראה המרשים של אמת המים במקום ריגשה אותי מחדש.
המשך הדרך הובילה לתחנת הכח בחדרה (הלא היא אורות רבין, לזכרו של הממשלה יצחק רבין ז"ל) דרך הישוב שדות ים - שמאוד זכור כנק' ההתחלה של פרויקט תגלית שלקחתי בו חלק לאחרונה.

המראה של ארובות חדרה לפנינו היווה מעין סגירת מעגל. כמה ימים קודם לכן, כשעוד היינו על מצוקי אורן - ראינו את קצוות הארובות והנה פתאום אנו כבר כאן לאחר מס' ימים. ממש רגע מרגש ...
את ארוחת הצהריים עשינו על מדשאה ששייכת לתחנת דלק בסביבה - במקום יש מים, מסעדה ושירותים.

המשך הדרך היתה מעט לא נעימה - לא יכולנו לחצות את נחל חדרה לאחר מעבר תחנת הכח, מפאת המים המזוהמים שזרמו שם. יותר מזאת - נדהמנו לגלות במקום ילדים קטנים שנכנסו פנימה לנחל ודגו שם דגים מזוהמים ! איכס !!!
מלית ברירה עלינו על כביש 2 וחיכינו לרגע המתאים בשביל לחצות את הגשר מבלי להידרס ע"י המכוניות שטסו להן שם. זה היה קטע מאוד מפחיד ....

בפארק חדרה פגשנו מטייל בודד שהצטרפו אליו מס' מטיילים סטלנים שאין להם מושג מה הם רוצים לעשות בחיים שלהם. הסתבר שאותו מטייל (שכינויו נינג'ה) הצליח להקדים את רוב מטיילי ש"י שהגיעו מדרום ואף הצליח לעשות קטע הליכה בדרום של כמעט 3 ימים ביום אחד. ממש מרשים !

משם המשכנו לאורך קו החוף עד שהגענו לגבעת ולמחלף אולגה.
גלידת תל-חנן המפורסמת כבר לא היתה במקום (כנראה שיפוצים) ונאלצנו להסתפק בגלידת פיצוץ במקדונלדס.

עלינו על גשר (להולכי רגל לשם שינוי) וחצינו את כביש 2 בדרכנו לתחנת הרכבת בחדרה-מערב.
אספנו את ידידתי - שלי, והמשכנו באוטובוס לבית הוריה, ששם עשינו את מנוחת היום הארוך עד כה.
האירוח היה ממש סבבה, חוץ ממכונת הכביסה שעשתה מעט בעיות ונאלצנו לסחוט ידנית את הכביסה ...

סוף יום 15 !

מבחר תמונות מיום 15:

בתמונה: אני על חוטם הכרמל












בתמונה: אני ליד האקוודוקט בכפר חנניה

בתמונה: האקוודוקט בקיסריה











בתמונה: דייג של דגים מזוהמים בנחל חדרה

בתמונה: תחנת הכח אורות רבין

יום 14 (מנחל מערות לזכרון יעקב)

איזה מזל שהיה לנו אוהל. לא יודע איך הייתי מסתדר עם "החברות" שחיכו לי בחוץ בציפייה להרוויח את מזונן.
הבוקר היה מצומצם יחסית - רק כוס תה עם גרנולה (איפה הימים של הבית ?), אבל זה הספיק בהחלט.

הדרך האהובה עלינו (בדמות סלעי הדולומיט המשוננים) - ליוותה אותנו גם היום ולאורך עליות וירידות הגענו לבסוף לתצפית "עופר" - שנראתה לנו ממרחק קילומטרים רבים. המגדל היה נעול, אך לפחות צילום אפשר היה לעשות.
במקום יש חניון וברזייה אך מצד שני לא ניתן היה לעשות שם הפסקת 10 בשל הרוחות הקרירות והעזות על הפסגה.
 

בתמונה: אני בחניון עופר
















מחניון עופר המשכנו על דרך אדומה שממש לא הופיעה באזכורים של שביל ישראל ומאוד הופתענו לגלות זאת.
בדרך חלפנו ליד אנדרטה לזכרו של מוטי שרון. האנדרטה בצורת הליקופטר ושמו אותה ממש בצמוד לשביל.
משם החלטתי להעלות הילוך ותוך פחות מ- 2 דק' מצאתי את עצמי בסוף הירידה התלולה בדרך לפרדס תפוזים ששם עשינו את הפסקת ה- 10 שדיי התעכבה.
הגענו לשם ממש בעונת התפוזים ואני עשיתי משהו בסגנון של "אכול ככל יכולתך" - היה פשוט תענוג.

המשכנו משם לעבר כרם מהר"ל ומושב עופר, אך לא התפתינו למלא מים עקב הסטייה הארוכה לשם.
הדרך הפכה ל- 4X4 של ג'יפים ואפשר היה לצעוד שם ממש מהר. מרוב שאהבנו את הדרך הזו, פיספסנו את גבעת "טלימון" בסימו"ש ירוק, אך ממש לא הצטערנו על כך משום שהדרך השחורה שצעדנו בה - הובילה אותנו לאותו נק' שהיינו צריכים להגיעה אליה.

בתמונה: אני משקיף אל גבעת טלימון











הפסקת צהריים עשינו למרגלות הישוב "מאיר-שפייה" ובין ניגוב לניגוב (של טחינה כמובן) - עדר שלם של פרות הגיע לבקר אותנו ודיי ציפה לקבל משהו בתמורה. מהר מאוד הוא הבין שאנו "נוודים" והמשיך לדרכו.
משם המשכנו וחצינו את כביש 70 והפלא ופלא - המעבר שהיינו צריכים לקחת מוצף במים ועקב כך נאלצנו ללכת על הכביש ולעשות מעקף של עוד 2 ק"מ עד לחזרה לשביל !

החום הרב של יום זה התחיל להשפיע ואנו עוד נאלצנו לטפס בעליות לא פשוטות כשברקע הבתים של שכונת נווה שרת בזכרון יעקב.
הגענו לכביש גישה וממנו טיפסנו מעלה מעלה לאורך 2 ק"מ עד שהגענו לכניסה הדרומית של זיכרון יעקב.

את חניית הלילה העברנו אצל מיכאל וציפורת ברח' הפלמ"ח וממש נהנינו שם. פגשנו משפחה שהקצתה חדר בתוך הבית הפרטי שלהם לטובת מטייל ש"י. יצא לנו לשוחח עימם והתברר לנו שגם הם התכוונו לצאת למסע של ש"י יום למחרת שהגענו וכל הציוד כבר היה ארוז. אומנם הם החליטו לעשות אותו במתכונת קצרה ועם סידורי לוגיסטיקה (רכב צמוד בכל תחילת וסוף יום), אבל כל הכבוד להם שבגיל שלהם הם לקחו חופש והחליטו לעשות את מה שאנו כבר עושים במשך למעלה משבועיים.

בערב יצאנו לעשות קניון אצל "הגזלן" השכונתי וכבר הרגשתי שכפות הרגליים שלי מתחילות לעשות בעיות.
לאחר שחזרנו - מיכאל הציע את ספר השביליסטים ורשמנו שם כמה דברים טובים על האירוח.
האזכור האחרון שהיה שם בספר - היה מחודש נובמבר של שנה שעברה ואני אמרתי לעצמי - בטוח שאנו הראשונים שמתחילים את עונת הטיולים מצפון לדרום (מה שהסתבר כנכון חלקית).

סוף יום 14 !

מבחר תמונות מיום 14:

בתמונה: אני ליד אנדרטה למוטי שרון












בתמונה: אני נהנה מהשפע












בתמונה: פרדס תפוזים בדרך לכרם מהר"ל

בתמונה: מחצבה בדרך לזכרון יעקב

יום 13 (מעוספיא לנחל מערות)

בניגוד לימים שקדמו לנו, בוקר זה התאפיין בכל טוב - השינה על מזרן רך עם כרית נורמלית באמת משפרת את השינה העמוקה, המטבח המאובזר יחסית - תרם להתארגנות המהירה והשירותים הצמודים מאוד עזרו.

לאחר כוס קפה רותח עם גביע יוגורט, כתבנו מכתב תודה למלאך השביל (גלעד) וכמובן לשטן השביל (גולן) שמאוד עזרו לנו באירוח של הסופ"ש בעוספיא, ושמנו פעמנו לעבר המשך השביל.
עברנו על פני הרחוב הראשי של עוספיא שבשעת בוקר מוקדמת - רק המאפייה פעלה וכל הרחוב נראה מאוד ישנוני בהתחשב בכמות האנשים השופעת שגודשת את רחוב זה בשעות העומס.

התחלנו בירידה לעבר נחל חיק על סימו"ש ירוק בדרך נוף מדהימה.
הירידה לוותה מספר פעמים במקפצות סלעים עד לתחילתו של המישור ומשם המשכנו לעבר הר שוקן שהתברר כעלייה ממש לא פשוטה. טיפוס מהיר ותלול וכבר מצאנו את עצמנו בפסגה ולאחר מכן חזרה בירידה תלולה.
משם המשכנו בדרך עפר עד שהגענו לחניון עם מים ושירותים (מפוצץ בזבל שהשאירו מטיילים לאחר סופ"ש ארוך) ושם פגשנו את זוג המטיילים עם כלב הפויינטר שנשא על גבו את "לחמו".

בתמונה: אני עם כלב הפויינטר הגרמני

המשכנו לסירוגין על סימו"ש ירוק/אדום לאורך נחל אורן, כאשר ברקע ישנו הנוף לעבר מבצר עתלית וצומת אורן.
בשלב זה התחילה ירידה מאוד תלולה לאורך השביל הירוק (מומלץ לקחת את השביל האדום), כאשר בדרך אנו פוגשים במספר בתי ספר שעושים את דרכם בטיול השנתי שלהם.
בסופו של דבר (לאחר סינון "דברים יפים" על אופי הירידה) - הגענו לחניון צומת אורן (במקום ברזיות ושירותים מוסדרים) ועשינו שם את הפסקת הצהריים.
בחניון יצא לנו לפגוש מכר וותיק (לירן) שטייל איתנו עוד מהשבוע הראשון. מסתבר שחבר שלו היה עימו רק בשבוע הראשון ומאז הוא לבדו בדרכים, אך לשבוע הקרוב הוא היה מסודר עם עוד שותפה שמצא על הדרך.

בתמונה: אני באחת הירידות התלולות












מהחניון טיפסנו לאורך 149 מדרגות (ספרתי בעצמי) על דרך שחורה שהובילה למצוקים ומשם היתה תצפית מרהיבה לעבר מערת אצבע והים התיכון. תוך כדי ההליכה חלפנו על-פני מספר משפחות יהודיות ובית ספר ערבי ומאוד זכור לי הקטע שהמאספת כל הזמן דירבנה את האחרונים ועם מקל ההליכה וצעקה: אימשי אימשי !

בהמשך הדרך חלפנו ע"פ כפר האומנים - עין הוד. היה זכור לי מהספר שכבניסה לכפר יש מיצג של פסלים מרהיבים מנחושת, אך למרבה הפלא - לא מצאנו שם כלום הודות לגנבי מתכת ארורים שהחליטו לעשות קופה על חשבון המיצג המרשים שהיה שם.

בתמונה: אני בכניסה לעין הוד











החל מקטע זה והלאה - זהו שטח אש של צה"ל והמעבר בו לווה בחשש קל לגבי מה יקרה בהמשך.
חששות אלו התבדו מהר ולא היו אירועים כאלו ואחרים שערבו את גורמי צה"ל השונים !
מה שכן, בספר ש"י המליצו בחום ללכת עם שרוולים ארוכים מפאת שדות הקוצים שהיו לאורך השביל.
אני חייב לציין שגם חששות אלו התבררו כלא כ"כ מדוייקות - אומנם היו פה ושם סרפדים, אבל ממש לא סיבה להיכנס לפאניקה. אני הסתובבתי עם שרוול קצר וממש היה לי סבבה.

בקטע זה התוודענו למגבלה חדשה שעד כה לא היתה לנו בטיול והיא היתה - סלעי קריטון ודולומיט !
ההליכה לאורך השביל עם תנאי קרקע אלו מאוד האטה והקשתה את ההליכה ולא מעט פעמים אף נאלצנו לחשוב פעמיים לפני שאנו מניחים את רגלינו על סלעים משוננים אלו.

לאחר הליכת צב, החלפנו מסלול לדרך אדומה ומשם ועד לנחל מערות הדרך היתה סבירה בהחלט.
לחניון נחל מערות מומלץ להגיע בשעות הפתיחה (מים ושירותים מוסדרים), אך אנו הגענו חצי שעה לאחר הסגירה ונאלצנו להיתקע עם ברז מים שהוציא זרזיף בקושי (מילוי ליטר וחצי מים ב- 5 דק' !!!).
את חניית הלילה לא מומלץ לעשות שם (זהו חניון יום) ולירן ושותפתו לטיול כמעט חטפו 660 ש"ח קנס כ"א על ביצוע מהלך פזיז כמו זה.
במקום זאת, לקחנו על עצמנו 10 ליטר מים כ"א (התרמיל שקל "טונה") ועשינו חניית לילה במטע בננות סמוך לשביל. אני חייב לציין שזה היה יכול להיות אחלה של חניית ביניים אלמלא היתושות שהגיעו בנחילים ועקצו את עור גופי למרות הביגוד הארוך שלבשתי (מזל שהיה לנו אוהל).

סוף יום 13 !

מבחר תמונות מיום 13:

בתמונה: אני נהנה מכל רגע











בתמונה: אני על פיסגת חניון אורן












בתמונה: חניון אורן

בתמונה: נחל מערות

יום 12 (מטחנת הנזירים לעוספיא)

נראה לי שהלילה האחרון היה אחד הקרירים עד כה בטיול.
לא דמיינתי לעצמי שכשאני אקום בבוקר - כל הרגליים שלי ירדמו וממש לא יהיה לי חשק לצאת מהאוהל החמים ונעים לקור כלבים ששרר בחוץ.


דמיינו לעצמכם שצריך לקום ממש אבל ממש מוקדם, אבל הגוף עדיין בהלם מהקור העז ששורר בשעה כה מוקדמת - מה אתם הייתם עושים ?
אני יודע שלנו לקח כחצי שעה יותר ממה שהיינו צריכים בדר"כ. אז כבר הספיק להתחמם מעט.


קטע מצחיק זה שבקבוקי המים שלנו ששכבו מחוץ לאוהל - היו קפואים !!!


אחרי שקיפלנו את המאהל, אמרו שלום לזוג הנחמד שעשה עימנו קמפינג באתר טחנת הנזירים וטייל עם הכלב שלהם מסוג "פוינטר גרמני".


התחלת המסלול היתה בסבבה. נראה היה כאילו זה הולך להיות "טיול בפארק", אולם מרגע שנכנסנו לשמורת "גוש אלונים" המצב התהפך לגמרי.
לילה קודם לכן ירד גשם והיה מאוד לח ורטוב וזה השפיע כהוגן על הצמחייה בשמורה.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו רטובים מכף רגל ועד ראש עקב ההליכה דרך סבך של צמחייה בגובה של שחקן כדורסל ממוצע (משמע - לפחות בגובה של 2 מ' !!!).
כמו כן, שדה הסרפדים והאדמה הבוצית בהמשך ממש לא הועילו ומהר מאוד מצאנו את עצמנו צועדים על צלע של ההר (הליכת 3/4 על ההר בשפה מקצועית יותר) עד שלבסוף הגענו לכביש הראשי שמוביל לקרית טבעון.


הליכה קצרה על הכביש והופ - שוב נכנסים לשמורה, רק שהפעם הלכנו על דרך עפר רחבה ולא על שביל מסכן בתוך יער של קוצים ...
ההליכה היתה לא קצרה אך לבסוף הגענו לכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים. המקום מאוד שקט ופסטורלי ומצאנו שם מס' בתים עם חצרות מקושטות ויפות.

בתמונה: חצר בכפר חסידים

הליכה קצרה על הכביש והגענו למעבר תת-קרקעי מתחת לכביש מס' 70 שמוביל לקיבוץ יגור.
המשכנו בקיבוץ המקסים עד לכניסה הראשית ששם חיכה לנו מרכז מסחרי ענק.
מי שמעוניין, במקום יש פינת ג'ימבורי לילדים, בית קפה נחמד להצטיידות במים וכן גם חוות סוסים למבינים עניין.
בשלב זה כפות הרגליים שלי זעקו חמאס ! ונאלצתי לשבת ולנוח מעט לפני העלייה הקשה שעתידה היתה לבוא בהמשך.

העלייה בהמשך היתה מקיבוץ יגור לכיוון עוספיא (עלייה של כ- 6 ק"מ מגובה 0 לגובה +600).
תחילת הטיפוס היה בשיפוע חד, אך בהמשך הוא התמתן.
באמצע העלייה, באחד מחניוני היום - עצרנו להפסקה וראיתי שם גרפיטי מאוד מצחיק ונכון.
מישהו כתב על אחד הקירות של השירותים: "כל ה- #@@#$ במעלה הנחש".
אני דיי מסכים איתו - 6 ק"מ של טיפוס, מה חשבו לעצמם מתכנני ש"י ???

לבסוף הגענו לעוספיא ולביתו המפורסם של זמי ("זמי על השביל").
אומנם הוא לא היה בבית, אך לפחות הצטלמנו למזכרת לפני ביתו ...
תוך זמן קצר של הליכה על הכביש והגענו לרחוב הראשי של עוספיא. משם הדרך היתה קצרה לביתם של מלאך השביל (גלעד) ושטן השביל (גולן) שאצלם תכננו לבלות בסופ"ש הקרוב.

שמנו את חפצינו והלכנו לעשות קניות לקראת הסופ"ש.
מה שטוב בעוספיא זה שיש להם שם אחלה מרכז קניות - אטליז, סופרמרקט, מאפייה, שוק ועוד וזאת היתה הזדמנות מצויינת להעלות בחזרה למשקל טיפה יותר גבוה ממשקל נוצה ...
לאחר הקניות - התארגנו על כביסה, ארוחת ערב וכן גם מנוחה ערבה לאחר שבוע כה עמוס.

סוף יום 12 !

מבחר תמונות מהמסלול של היום:

בתמונה: שמורת גוש אלונים

בתמונה: נוף ממעלה הנחש
 

בתמונה: אני עם נוף חיפה

בתמונה: מעבר תת-קרקעי לקיבוץ יגור

יום 11 (מנצרת לטחנת הנזירים)

אין כמו להתחיל את הבוקר עם כוס קפה וכנאפה טעים רצח ...
החזרנו את המפתחות של החדר לקבלה והתחלנו בטיול הבוקר ברחובות העיר העתיקה של נצרת. בדרך נכנסנו למכולת והצטיידנו בחבילת פיתות עירקיות ענקיות שעוד אפרט עליהם בהמשך. 
עלינו על אוטובוס מס' 30 שלקח אותנו עד לצומת משהד (נק' הסיום של היום הקודם).

התחלנו את יום הצעידה בטיפוס קשה אך קצרצר במעלה הרחוב הראשי של כפר משהד.
בדרך חלפו על פנינו המון תלמידי בית-ספר שבירכו אותנו לשלום וזה היה מחזה יוצא דופן ומאוד מחמם את הלב ...

לאחר שיצאנו ממשהד התחיל הכיף !
יום קודם לכן היה מבול שהציף את כל השטחים הפתוחים, ואנו דיי שקענו במסלול של היום הזה. ההליכה היתה מאוד איטית והתרמיל הכבד על הגב לא ממש עזר.

התחלנו בצעידה בדרך נוף בתוך יער קשת שהובילה לנחל ציפורי. בשלב זה - בנוסף לבוץ גם היו פזורים בשטח הרבה חרא של פרות וזה היה מסלול מכשולים - רק לא לדרוך על מוקש !

בתמונה: ציפורי העתיקה 











משם המשכנו לקבר רבי יהודה הנשיא. המתחם החיצוני דיי מטופח, אך כשנכנסים לתוך מתחם הפנימי של הקבר - יש בפנים זבל תעשייתי ופסולת ביתית. לא משהו ...

המשכנו הלאה לכיוון מצפה "ריש לקיש" (משום מה, אנו לא היינו היחידים שפיספסו אותו ...).
עלייה קצרה, מלווה בבולדרים ושברי ענפים חיכה לנו בהמשך, אבל "אכלנו" כל דבר שהטבע העמיד בפנינו.
הגענו בהמשך לכפר "הטרוריסטי" כעביה. אין לי מושג איך יש שם מלאך שביל ובטח שלא הייתי מבקש רשות למלא מים. שלא לדבר חס וחלילה על בקשה ללינה במקום ...

גשם חלש החל להופיע ובהתחלה לא ייחסנו לו חשיבות.
ככל שהמשכנו בדרכנו - הגשם הלך ורק התחזק ודיי חששנו שלא נוכל לסיים את המסלול של היום עקב הגשם שהפך כבר לגשם "זלעפות".
בשלב כלשהו אמרנו דיי, חלאס ! וטסנו לעבר עץ שיטה באמצע השדה בשום-מקום בתקווה למצוא שם מחסה עד יעבור הזעם.

להפתעתנו גילינו שם עוד 2 מטיילים (על טרקטורון) שגם תפסו מחסה תחת עץ הענק.
הם היו מאוד נחמדים ואף הציעו לנו כוס קפה (שחור כמובן !) ומעט עוגיות.
עבר זמן מה והגשם פסק כאילו לא היה. אמרנו תודה ודרך צלחה לאותם 2 אחים ושמנו פעמינו לעבר היעד הנכסף - טחנת הנזירים.

בתמונה: בריכה בדרך לטחנת הנזירים 











את המשך המסלול עשינו במקביל לנחל ציפורי ולא על ש"י וזאת היתה החלטה נבונה.
הודות לאותם 2 אחים על הטרקטורון - זכינו למסלול עם הרבה נוף ומים זורמים.
המסלול בהמשך התחבר חזרה לש"י כך שלא דאגנו יותר מידי.

בשלב זה כפות הרגליים שלי הרגישו מזה גיהנום !
הרגשתי כאילו היבלות שהחלו להופיע ב- 2 כפות הרגליים שלי עוד יגרמו לי להפסיק את הטיול. לא נעים ...

כאשר הגענו לטחנת הנזירים - ביקשנו בנחמדות האם נוכל להטות אוהל במתחם הדשר שיש במקום. הם היו נחמדים והרשו לנו. איזה כיף ... :-)
בשטח פגשנו עוד זוג מטיילים עם כלב מסוג פויינטר גרמני - שאותם עוד נפגוש בהמשך ...
התכוננו ללינה בשטח והקור העז כבר הורגש בגופינו.

סוף יום 11 !

מבחר תמונות מהמסלול של היום:

 בתמונה: נוף ביער קשת

בתמונה: אני בשדה

בתמונה: בקתה משביל האפלאצ'ים

בתמונה: נוף בנחל ציפורי

בתמונה: טחנת הנזירים