סיפור מדהים עומד מאחורי ההגעה לנק' ההתחלה בשחרות.
עזבנו (סוף סוף) את מתחם ה- 101 לפני שגם אנו היינו נופלים לקרחנות של המקום.
ביומיים שלמים שם, כ"א מאיתנו הוציא סכום כסף ששימש אותו במשך קרוב לשבועיים במסע טרם הגעתו לכאן.
אני חייב לציין, שאם את לא אישה עם מחשוף מאוד נדיב ושיער שופע, אין שום דרך שבעולם לתפוס טרמפים מהמקום של כושי או בכלל בטרמפיאדות בסביבה.
בזבזנו שעות רבות בציפייה לתפוס עם מישהו טרמפ ...
בסופו של דבר, דולב הצליח לתפוס בפוקס טרמפ ואני מרוב התרגשות טסתי לשם ובטעות שכחתי בטרמפיאדה את הכובע ומשקפי השמש שלי. מזל שמאור ואליסיה עוד נשארו מאחור והביאו לי אותם אח"כ.
אומנם זכינו לטרמפ, אך הוא היה רק עד צומת ציחור ושם שוב פעם עמדנו זמן רב עד שהגיעה מכונית ועצרה לנו.
האנשים של הטרמפ השני היו מאוד נחמדים, הם שאלו אותנו לגבי הטיול ותו"כ גם כיבדו אותנו בקופסה מלאה בחתיכות אבטיח צונן. הם אמרו שאנו יכולים לסיים את הקופסה, ולפני שמישהו הספיק להגיד רובינזון ... הקופסה התרוקנה לגמרי.
טרם העלייה לטרמפ, עשינו ביננו התערבות שמי שמצליח לעצור רכב שיקח אותנו לשיזפון, יקבל ארוחה "חינם" למשך היומיים הבאים. לא צריך לציין שאני היה זה שתפס את הטרמפ המיוחל וזכיתי לא להכין ולנקות אחרי את הארוחות של היומיים הבאים.
בצומת שיזפון שוב פעם ירדנו והלכנו לטרמפיאדה שתיקח אותנו ליישוב שחרות.
במקרה עבר שם רכב עם "בחור של אמא" שלקח אותנו בידיוק להיכן שהיינו צריכים.
על הדרך, אסף למד ממני את עניין איבוד הציוד בטרמפיאדות ושכח גם הוא את מקל ההליכה שלו.
בסוף היום מאור ואליסיה (שלקחו בסוף מונית גזלן) - הביאו לכ"א מאיתנו את האבידות שנשכחו בשטח.
לסיכומו של עניין - קטע ההליכה מצומת ציחור לשיזפון מאוד מעאפן ואני מבין למה כמעט כל התרמילאים בוחרים לוותר עליו ולתפוס טרמפים. אנו עשינו החלטה נבונה שוויתרנו על קטע זה.
היישוב שחרות הוא נראה לי הכי מעאפן שפגשנו עד כה בש"י.
ראשית כל הוא התפרסם בעיקר עקב העובדה שהתושבים שם שונאים עד מוות כל מטייל שעובר שם ומחליט לעשות את חניית הלילה במתחם השביליסטים שבמקום (נ.ב יש ברז מים וסוכה שתחתיה ניתן לישון).
הכל התחיל שבועות טרם יציאתנו לטיול. נודע לנו שאחד מהמטיילים חירבן באחת הערוגות בישוב ומאז כל תושב הישוב שרואה מטייל - מסמן אותו כמטרה.
לאחר ארוחת ערב מפנקת שכללה סלט קצוץ על המקום, לחם עם טחינה ומנת השף - אורז עם עדשים, הייתי צריך להתפנות.
חיפוש מסביב ליישוב הוביל אותי למסקנה שאין כאן בגרוש מקום שיתאים למבוקשי והתחלתי להבין את אותו המטייל שעשה את צרכיו באחת הערוגות ...
לקראת הלילה, כאשר אנו כבר בשקי השינה מתכוננים לשינה העריבה, הופיעו משום מקום - כל תושבי היישוב שיצאו בתופים ובמחולות ועמדו מטרים ספורים מאיתנו. אני כמעט בטוח שהם עשו את זה בכוונה וזאת קבלת הקהל שלהם למטיילים שמגיעים ללון כאן. פשוט חלאות אדם !
היישוב שחרות ממוקם בגובה של 500+ מטר מעל פני הים ובלילה היו כאלו רוחות חזקות וקרירות ...
יחסית ללילה בחניון של גבי חווה אין מה להשוות אבל עדיין. קור אימים היה לנו שם !
סוף יום 44 !
עזבנו (סוף סוף) את מתחם ה- 101 לפני שגם אנו היינו נופלים לקרחנות של המקום.
ביומיים שלמים שם, כ"א מאיתנו הוציא סכום כסף ששימש אותו במשך קרוב לשבועיים במסע טרם הגעתו לכאן.
אני חייב לציין, שאם את לא אישה עם מחשוף מאוד נדיב ושיער שופע, אין שום דרך שבעולם לתפוס טרמפים מהמקום של כושי או בכלל בטרמפיאדות בסביבה.
בזבזנו שעות רבות בציפייה לתפוס עם מישהו טרמפ ...
בסופו של דבר, דולב הצליח לתפוס בפוקס טרמפ ואני מרוב התרגשות טסתי לשם ובטעות שכחתי בטרמפיאדה את הכובע ומשקפי השמש שלי. מזל שמאור ואליסיה עוד נשארו מאחור והביאו לי אותם אח"כ.
אומנם זכינו לטרמפ, אך הוא היה רק עד צומת ציחור ושם שוב פעם עמדנו זמן רב עד שהגיעה מכונית ועצרה לנו.
האנשים של הטרמפ השני היו מאוד נחמדים, הם שאלו אותנו לגבי הטיול ותו"כ גם כיבדו אותנו בקופסה מלאה בחתיכות אבטיח צונן. הם אמרו שאנו יכולים לסיים את הקופסה, ולפני שמישהו הספיק להגיד רובינזון ... הקופסה התרוקנה לגמרי.
טרם העלייה לטרמפ, עשינו ביננו התערבות שמי שמצליח לעצור רכב שיקח אותנו לשיזפון, יקבל ארוחה "חינם" למשך היומיים הבאים. לא צריך לציין שאני היה זה שתפס את הטרמפ המיוחל וזכיתי לא להכין ולנקות אחרי את הארוחות של היומיים הבאים.
בצומת שיזפון שוב פעם ירדנו והלכנו לטרמפיאדה שתיקח אותנו ליישוב שחרות.
במקרה עבר שם רכב עם "בחור של אמא" שלקח אותנו בידיוק להיכן שהיינו צריכים.
על הדרך, אסף למד ממני את עניין איבוד הציוד בטרמפיאדות ושכח גם הוא את מקל ההליכה שלו.
בסוף היום מאור ואליסיה (שלקחו בסוף מונית גזלן) - הביאו לכ"א מאיתנו את האבידות שנשכחו בשטח.
לסיכומו של עניין - קטע ההליכה מצומת ציחור לשיזפון מאוד מעאפן ואני מבין למה כמעט כל התרמילאים בוחרים לוותר עליו ולתפוס טרמפים. אנו עשינו החלטה נבונה שוויתרנו על קטע זה.
היישוב שחרות הוא נראה לי הכי מעאפן שפגשנו עד כה בש"י.
ראשית כל הוא התפרסם בעיקר עקב העובדה שהתושבים שם שונאים עד מוות כל מטייל שעובר שם ומחליט לעשות את חניית הלילה במתחם השביליסטים שבמקום (נ.ב יש ברז מים וסוכה שתחתיה ניתן לישון).
הכל התחיל שבועות טרם יציאתנו לטיול. נודע לנו שאחד מהמטיילים חירבן באחת הערוגות בישוב ומאז כל תושב הישוב שרואה מטייל - מסמן אותו כמטרה.
לאחר ארוחת ערב מפנקת שכללה סלט קצוץ על המקום, לחם עם טחינה ומנת השף - אורז עם עדשים, הייתי צריך להתפנות.
חיפוש מסביב ליישוב הוביל אותי למסקנה שאין כאן בגרוש מקום שיתאים למבוקשי והתחלתי להבין את אותו המטייל שעשה את צרכיו באחת הערוגות ...
לקראת הלילה, כאשר אנו כבר בשקי השינה מתכוננים לשינה העריבה, הופיעו משום מקום - כל תושבי היישוב שיצאו בתופים ובמחולות ועמדו מטרים ספורים מאיתנו. אני כמעט בטוח שהם עשו את זה בכוונה וזאת קבלת הקהל שלהם למטיילים שמגיעים ללון כאן. פשוט חלאות אדם !
היישוב שחרות ממוקם בגובה של 500+ מטר מעל פני הים ובלילה היו כאלו רוחות חזקות וקרירות ...
יחסית ללילה בחניון של גבי חווה אין מה להשוות אבל עדיין. קור אימים היה לנו שם !
סוף יום 44 !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה