יום ראשון (מבית אוסישקין לקרית שמונה)

אני לא מאמין שאני עושה היסטוריה היום. הבן הראשון למשפחת פלנר שמתחיל לצעוד ברגל את שביל ישראל לאורכה ולרוחבה. 
התחלתי את הבוקר עם ארוחה טובה ודשנה. מתוך הרגל שיש לי באופן קבוע - ווידאתי פעמיים שיש לי את כל הציוד והביגוד הנדרש ושהוא ארוז בצורה נכונה וקומפקטית בתוך התרמיל ושהאחרון יושב עלי בצורה מאוזנת ונוחה.
באותו היום, אבא שלי (דידי) לקח אותי ואת אליסיה ברכבו לעבר נק' ההתחלה של ש"י, הלא היא קיבוץ דן ובית אוסישקין. במהלך הנסיעה צפונה, התענגתי על המראות הפסטורליים, בעוד הרוח שנכנסת דרך חלון האוטו - נושפת בי ברכות ומזכירה לי שאני עוד אתגעגע לחוויות הללו בהמשך.

אוקיי, הגענו לקיבוץ דן ! קבלת קהל כזו לא ציפינו לה בנק' ההתחלה. למען האמת לא היתה שם אף נפש חיה חוץ מאיתנו ...
ממבט ראשוני אמרתי לעצמי - מה נסגר עם האנשים שעושים את ש"י מדרום לצפון ???
האם כאן המקום שירצו לזכור כאשר יסיימו את המסע המפרך שלהם ? אפילו השירותים כאן סגורים ואסור להקים מאהל ...

כיאה לכל טיול, אני ואליסיה הצטלמנו בפעם הראשונה ליד שלט המורה על תחילת השביל ותוך פרק זמן קצר התרמילים היו על גבינו והתחלנו פרק חדש בחיים שייזכר לעוד הרבה זמן. 

בתמונה: אני בתחילת מסלול ש"י

תחילת המסלול לא היה כזה נורא והלכנו בעיקר על דרך אספלט משולבת עם דרך עפר כאשר פה ושם היו לנו מעברי שלוליות לחצות. הנוף בצפון פשוט היה משגע וצילמנו המון תמונות שכללו את נחל דן, צמחייה, ציפורים שעטו מעלינו ועוד.

המכשול הראשון הגיע בחציית נחל דן על אחד מיובליו השוצפים. אליסיה החליטה שהיא לא לוקחת סיכון ומחליפה את נעליה לסנדלים. אני משום מה העדפתי להישאר עם נעליי האטומות למים.

חציית הנחל היתה מלווה פה ושם בהחלקות (אי אפשר להיות עם יציבות גדולה על היום הראשון כשתרמיל כבד על הגב שלך ...), אבל לא הגעתי למצב בו הנעלים כולן היו בתוך המים וזאת היתה הקלה.

בהמשך קידם אותנו מסלול בוצי וחלקלק. מבט לימין הראה לנו דרך פטרול של הצבא, אשר היתה במצב מצויין (ללא אפשרות לשקוע בבוץ) והתלבטנו אם לחצות את הגדר ולהמשיך בה. נשארנו בסוף בבוץ, ולאחר מס' ק"מ של חצי צעידה - חצי שקיעה, ראינו כי אותה דרך פטרול נוחה הובילה לאותו מקום שהגענו לבסוף ודיי התבעסנו מכך.

בתמונה: נחל דן

בהמשך הדרך הגענו לקופות של שמורת נחל שניר, אולם היות שהשנה היתה כה גשומה (יחסית לעונות שחונות קודמות), לא יכולנו להיכנס ולהמשיך את המסלול. אני נערכתי לכך מבעוד מועד וכבר שלפתי את תוכנית ב' שכללה מעקף של השמורה והתחברות חזרה לש"י בעוד מס' ק"מ ביציאה מהגושרים.

את הפסקת הצהריים עשינו בחניון מעיין ברוך. המקום היה נראה דיי נטוש, ולכן החלטנו להיכנס מבלי לשאול "אם מותר" מאף אחד (לא שהיו שם ...). תוך פרק זמן קצר, הגיח מישהו משום מקום והציג את עצמו כמנהל החניון ושאל איך לעזאזל נכנסנו לחניון מבלי לשלם.

אוקי .... אמרנו לו שהשער היה פתוח ושאף אחד לא היה בסביבה בכדי לומר לנו שאסור להיכנס ! בנוסף טענו כי אנו לא מתכננים להישאר לישון ושם, וזה הרגיע אותו וזכינו למנה הגונה של שקט עד לעזיבת המקום.



בתמונה: גשר על נחל שניר

בהמשך חלפנו ע"פ קיבוץ "מעיין ברוך" וראינו את אחת "יצירות המופת" שעד היום זכורות לי מהטיול והיא: "הכפר היווני" במעיין ברוך. בחיים שלי לא ראיתי מקום כזה מעפאן שבנוי גם בצפיפות נוראית וגם בצורה מאוד מכוערת !

אמרתי לעצמי: טוב .... והמשכנו הלאה בעלייה לא פשוטה לעבר כפר יובל (זכור לי לטובה מהטיול טרקטורונים שעשינו שם בעבר). קצת אחרי הפנייה לשער הקיבוץ בדרך לכפר גלעדי - מצאנו לעצמנו פינת מרגוע שהיתה נסתרת לעיני הכלל הרחב של הציבור וזאת היתה נק' מנוחה מצויינת שכללה גם צל, גם שקט וגם טבילה במים הקרירים של נחל שניר.

אחרי שעה של מנוחה הגענו לאריה השואג שבכפר גלעדי וכן לבית הקברות שבמקום. מחזה יוצא דופן, בדמות תמונות חללי מלחמת לבנון ה- 2, קיבל את פנינו בכניסה לבית הקברות. כנראה שאותה קטיושה שחירבה משפחות לא מעטות בישראל, עדיין זכורה ותיזכר לעד !

בבית הקברות מילאנו מים שאמורים היו להספיק לנו ליום וחצי (6-6.5 ק"ג של מים !) וזה היה כבד רצח ליום הראשון. התכנון היה לסיים את היום בחניון עין רועים שמעל ק"ש. 

ובכן, תכנון לחוד ומציאות לחוד ... אחרי ביקור בגן הפסלים, ירדנו לואדי והצטלמנו ליד רמזור שנראה כאילו מישהו סטלן עקר מאחד הרחובות בק"ש והניח פה משום מה. לא מצאנו את סימון ש"י והחלטנו לטפס עלייה עצבנית על ההר ממול רק משום שהיה שם שביל כבוש וחשבנו שאם נלך בו אזי נמצא את הסימו"ש המוכר לנו.

בפועל לא רק שלא מצאנו את הסימון, הדרך היתה קשה לטיפוס והתברברנו במציאת הדרך שתקשר אותנו בהמשך לדרך נוף הירוקה על רכס הרי נפתלי.

השעה כבר היתה 17:30 והחושך החל להופיע. 2 אופציות עמדו בפנינו:

א. אנו מתקשרים למלאך שביל בק"ש על היום הראשון ועושים אצלו את הלילה.

ב. אנו ממשיכים בדרך ומנסים "למצוא את מיקומנו" על הבוקר למחרת.

בחרנו בסוף באופציה ב'. המשכנו ללכת עד שמצאנו פירצה בגדר (קצת לפני פארק הגיאולוגים) שהובילה למקום שקט ונסתר לכל ושם הקמנו לעצמנו את המאהל ללילה הראשון.

הלילה עבר בשלום, למעט יללות של תנים מעצבנים !

סוף יום א'.

מבחר תמונות מהיום הראשון:




בתמונה: אני בדרך לכפר יובל

בתמונה: אני ליד הרמזור שבשומקום











בתמונה: הכפר היווני במעיין ברוך











בתמונה: אני ליד האריה השואג בכפר גלעדי