כמו בימים קודמים, הסיפור חוזר על עצמו: השקמה מוקמת על הבוקר, כאשר כל היישוב חוץ מאיתנו נח על משכבו וישן שנת ישרים.
בשלב כלשהו נתרגל לסיטואציה הזאת (אם כולם הצליחו, אז בטוח שגם אנחנו).
על הבוקר קידמה את פנינו כלבובה רועה גרמנייה שהיתה מעט פחדנית, אך מאוד חמודה ומעט מגבינת הנפוליאון שלי וכבר קניתי את ליבה.
את הדרך חזרה לנחל דישון עשינו בדרך מקורית שאף אחד עוד לא חשב עליה !
במקום לחזור חזרה אחורנית לאותו מסלול מעפאן שבאנו ממנו יום קודם לכן, יצאנו מהשער האחורי של הישוב שהוביל אותנו בדרך מאוד מקסימה לעין דישון, ומשם התחברנו חזרה לש"י. פשוט תענוג היה ללכת בדרכים "בתולות" שהרבה מטיילים טרם ביקרו בה !
במהלך הדרך "קיפצנו" בין נחל דישון עליון לתחתון ושם פגשנו בבחור שחיכה לקב' מטיילים והיה אחראי על הלוגיסטיקה שלהם. הוא סיפר לנו שהוא סוחב עם הג'יף שלו עגלה שכללה: שקי שינה, כיסאות, שולחנות, אוהלים והמון המון אוכל ! וזאת רק כדי שהמטיילים יטיילו בסבבה שלהם (אני קורא להם "מטיילי שלוקר על הגב"). מאוד היה נחמד מצידו שנתן לנו שוקו וחטיפים חינם לדרכנו.
לאחר הפסקה קלה ומס' צילומים אותו בחור, המשכנו בדרכנו בתוך חורשת-עד וההרגשה של הקרירות בתוכה היתה לא מהעולם הזה.
את הפסקת הצהריים העברנו באחד העיינות בסביבה ונשארנו שם קרוב ל- 3.5 שעות !!!
זה המון במונחים של שעות צעידה. נו טוב ... כנראה שאנחנו מתחילים לצעוד בקצב ממש טוב ומקדימים את המטייל הממוצע שהמסלול בספר מיועד לו.
תו"כ ההפסקה פגשנו מס' קב' של מטיילים. המעניינת שבהן היתה של בית ספר לילדים
"מאותגרים שכלית" שכל מעניינם היה להפריע למדריכה בכל פעם שניסתה להסביר על הסביבה בה הם מטיילים.
מישהו הזכיר את ליטל מעתוק ... ?
הדרך הכי נוחה להרגיע את הפראים הללו היתה להגיד להם: "נראה אותכם מטפסים על ההר ההוא" או משהו בסגנון של "נראה אותך גבר מגיע לפיסגת הגבעה שנמצאת שם ..."
מניסיון - זה עובד !!!!
הם לא רצו "לצאת טונה" וחזרו ליתר הקב' גמורים רצח, וזה נתן קצת מנוחה למדריכה וגם לנו (תודה לאל).
משם המשכנו לצומת חירם ועל הדרך ראינו מס' קבוצות של "כבישונים" (רוכבי אופני כביש) שדהרו על הכביש כאילו אין מחר. מהצומת - התחילה עלייה מתונה ואיטית כאשר פסגת הר מירון נראתה לנו באופק.
מתנשפים כהוגן המשכנו את הטיפוס והיה נראה כאילו זה לא נגמר (ומחר ציפה לנו מסלול מאתגר לא פחות שכלל טיפוס עד לפיסגת המירון). על הדרך פגשנו בזוג המטיילים שהיו עימנו אצל רחל במושב דישון וראינו שגם אצליהם הטיפוס לא הולך כפי שציפו לו בהתחלה ...
לקראת אחה"צ הגענו לבית-ספר שדה מירון והתכוונו להעביר שם את הלילה. למרות ששריינו מקומות יום קודם לכן, מצאנו את עצמנו כמו הומלסים בלי מקום מוסדר ללינה בביה"ס.
הם הסבירו לנו שקב' בית ספר הגיעה באותו היום ותפסה את כל המקומות הפנויים שהיו במקום. אמרתי לעצמי: "לא רוצים, לא צריך !" ולאחר כביסת שטח במקום והצטיידות ב- "טונה" של מים, יצאנו לעשות קמפינג בחניון "חורבת חומימה".
החניון ענה בידיוק על צרכינו (מקום מבודד ושקט מיתר המטיילים) וחבל רק שהצבא החליט לעשות תרגיל 2 מ' מאיתנו ולהפריע את מנוחתנו שהיתה שלווה עד לאותו הרגע.
סוף יום ד' !
מבחר תמונות מהיום הרביעי:
בתמונה: כלבובה במושב דישון
בתמונה: אני בדרך לעין דישון
בתמונה: "הקרנף"
בתמונה: נחל דישון עליון
בשלב כלשהו נתרגל לסיטואציה הזאת (אם כולם הצליחו, אז בטוח שגם אנחנו).
על הבוקר קידמה את פנינו כלבובה רועה גרמנייה שהיתה מעט פחדנית, אך מאוד חמודה ומעט מגבינת הנפוליאון שלי וכבר קניתי את ליבה.
את הדרך חזרה לנחל דישון עשינו בדרך מקורית שאף אחד עוד לא חשב עליה !
במקום לחזור חזרה אחורנית לאותו מסלול מעפאן שבאנו ממנו יום קודם לכן, יצאנו מהשער האחורי של הישוב שהוביל אותנו בדרך מאוד מקסימה לעין דישון, ומשם התחברנו חזרה לש"י. פשוט תענוג היה ללכת בדרכים "בתולות" שהרבה מטיילים טרם ביקרו בה !
במהלך הדרך "קיפצנו" בין נחל דישון עליון לתחתון ושם פגשנו בבחור שחיכה לקב' מטיילים והיה אחראי על הלוגיסטיקה שלהם. הוא סיפר לנו שהוא סוחב עם הג'יף שלו עגלה שכללה: שקי שינה, כיסאות, שולחנות, אוהלים והמון המון אוכל ! וזאת רק כדי שהמטיילים יטיילו בסבבה שלהם (אני קורא להם "מטיילי שלוקר על הגב"). מאוד היה נחמד מצידו שנתן לנו שוקו וחטיפים חינם לדרכנו.
לאחר הפסקה קלה ומס' צילומים אותו בחור, המשכנו בדרכנו בתוך חורשת-עד וההרגשה של הקרירות בתוכה היתה לא מהעולם הזה.
את הפסקת הצהריים העברנו באחד העיינות בסביבה ונשארנו שם קרוב ל- 3.5 שעות !!!
זה המון במונחים של שעות צעידה. נו טוב ... כנראה שאנחנו מתחילים לצעוד בקצב ממש טוב ומקדימים את המטייל הממוצע שהמסלול בספר מיועד לו.
תו"כ ההפסקה פגשנו מס' קב' של מטיילים. המעניינת שבהן היתה של בית ספר לילדים
"מאותגרים שכלית" שכל מעניינם היה להפריע למדריכה בכל פעם שניסתה להסביר על הסביבה בה הם מטיילים.
מישהו הזכיר את ליטל מעתוק ... ?
הדרך הכי נוחה להרגיע את הפראים הללו היתה להגיד להם: "נראה אותכם מטפסים על ההר ההוא" או משהו בסגנון של "נראה אותך גבר מגיע לפיסגת הגבעה שנמצאת שם ..."
מניסיון - זה עובד !!!!
הם לא רצו "לצאת טונה" וחזרו ליתר הקב' גמורים רצח, וזה נתן קצת מנוחה למדריכה וגם לנו (תודה לאל).
משם המשכנו לצומת חירם ועל הדרך ראינו מס' קבוצות של "כבישונים" (רוכבי אופני כביש) שדהרו על הכביש כאילו אין מחר. מהצומת - התחילה עלייה מתונה ואיטית כאשר פסגת הר מירון נראתה לנו באופק.
מתנשפים כהוגן המשכנו את הטיפוס והיה נראה כאילו זה לא נגמר (ומחר ציפה לנו מסלול מאתגר לא פחות שכלל טיפוס עד לפיסגת המירון). על הדרך פגשנו בזוג המטיילים שהיו עימנו אצל רחל במושב דישון וראינו שגם אצליהם הטיפוס לא הולך כפי שציפו לו בהתחלה ...
לקראת אחה"צ הגענו לבית-ספר שדה מירון והתכוונו להעביר שם את הלילה. למרות ששריינו מקומות יום קודם לכן, מצאנו את עצמנו כמו הומלסים בלי מקום מוסדר ללינה בביה"ס.
הם הסבירו לנו שקב' בית ספר הגיעה באותו היום ותפסה את כל המקומות הפנויים שהיו במקום. אמרתי לעצמי: "לא רוצים, לא צריך !" ולאחר כביסת שטח במקום והצטיידות ב- "טונה" של מים, יצאנו לעשות קמפינג בחניון "חורבת חומימה".
החניון ענה בידיוק על צרכינו (מקום מבודד ושקט מיתר המטיילים) וחבל רק שהצבא החליט לעשות תרגיל 2 מ' מאיתנו ולהפריע את מנוחתנו שהיתה שלווה עד לאותו הרגע.
סוף יום ד' !
מבחר תמונות מהיום הרביעי:
בתמונה: אני בדרך לעין דישון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה