יום 32 (ממצפה המכתש למפעלי אורון)

צריך להתרגל לקום בחשיכה, אבל אני רק בתחילת הדרך ...
בוקר זה זכור לי לרעה, משום שכפות הרגליים התחילו לעשות לי שוב פעם בעיות.
מרוב הכאבים, דיי זחלתי לי שם מאחור ושמתי לב שכל בוקר זה כך - בהתחלה יש כאבי תופת ולאט לאט, העור טיפה מתרכך והכאב מתפוגג לו. אבל כאשר עושים הפסקה, העור מתקשה וכשהולכים שוב - הכאב חוזר חלילה.

התחלנו ללכת על הבוקר לאורך שבילים נוחים, כאשר נק' העניין הראשונה שפגשנו היתה מצד צפיר.
זוהי נק' תצפית מעולה על האיזור ובמקום יש שרידי לימס (עמדת שליטה עתיקה) - עדות לחשיבות המקום בתק' הקדומה.

בתמונה: נק' טראינגולציה על מצד צפיר











נק' העניין הבאה היתה תצפית מרהיבה על האיזור בתחילת מעלה ימין. בכלל יום זה טמן בתוכו מספר לא קטן של מורדות ומעלים שליוו אותנו מבוקר ועד ערב.
בנק' התצפית, יש סדקים ענקיים ומאוד עמוקים שאנשים רבים איבדו שם חפצים מאוד יקרים.
אנו התבוננו בזהירות מטה וראינו שזהו חור ללא תחתית ...

את הירידה ממעלה ימין אני לא אשכח. עשיתי מיני תחרות עם דולב, ולאחר פחות מ- 5 דק', מצאנו את עצמנו כבר בתחתית הואדי ושם פגשנו עוד מספר מטיילים אשר הגיעו לש"י יחד עם הכלב לברדור שלהם. בכדי להקל על הכלב, הם שמו לו מעין 2 כפפות לרגליים הקדמיות שיעזרו לו בצעידה.
מעניין אם זה באמת עזר לו ...

המשכנו בתוך הואדי כאשר אנו מתכננים את עצמנו נפשית לקראת המעלה המפחיד והקשה הבא שמחכה לנו.
מעלה פלמ"ח אומנם נשמע מפחיד, אולם ההר הוליד עכבר. אנו טיפסנו אותו ממש בקלילות (יחסית למעלה עלי) ומאוד נהנינו מהאטרקצייה של לטפס על סולמות וכן לצעוד על דרך מאוד צרה על שיפולי המצוק כאשר בקלות רבה אפשר להחליק משם לתהום. למזלינו היו שם יתדות וכבלי נחושת אשר מאוד הקלו את ההליכה בקטעים המסוכנים. (איך הכלב לברדור עבר פה ???)

הגענו ל- עין יורקעם והשעה היתה רק 10:30 בבוקר. היינו תותחים והגענו לכאן מוקדם מהצפוי ...
עשינו במקום הפסקת צהריים מאוד מאוד ארוכה, ועל הדרך גם שכשכנו בבריכה הפרטית האחורית שתפסנו לעצמנו.
בהמשך היום, הגיעו מספר בתי ספר מעאפנים שעשו כזה רעש והפריעו למנוחתנו. האטרקצייה שלהם היתה לצלם אותנו מכל זווית אפשרית. מעניין, מה הם לא ראו מטיילים בעבר ?

בתמונה: עין יורקעם  

רצינו להמשיך הלאה, אך סופת חול קידמה את פנינו ואנו נאלצנו להישאר עד אחה"צ בעין יורקעם.
דבר זה דיי פגע בנו בהמשך המסלול, כאשר אני, אליסיה ואסף נאלצנו לוותר על הטיפוס על "הסנפיר הגדול" (דיי חבל) מפאת "פציעתה" של שותפתי לטיול.
דולב ומאור החליטו שהם לא מוכנים לוותר על הטיפוס (עניין של חיים ומוות) ומאוד כעסנו עליהם בהמשך על כך.

בכדי שהם יצליחו לסיים את המסלול בזמן, אני ואסף לקחנו את התרמילים הכבדים שלהם וצעדנו לאורך הכביש עד לנק' הסיום, בזמן שהם מטפסים להם על ההר ללא משקל על הגב !

אני חייב לציין שהאנשים שעובדים במפעלי אורון מאוד מאוד %$#%$# !
לאורך כל ההליכה על הכביש עברו וחלפו על פנינו עשרות מכוניות (חלקם אף עשה הלוך ושוב מספר פעמים), ואף אחד לא טרח אפילו לעצור לנו ולקחת אותנו טרמפ לנק' הסיום (גם מוניות לא עצרו !!!).
אנו נופפנו, סימנו להם לעצור ומה לא, אפילו עמדו באמצע הכביש, אבל החארות האלו עוד כמעט דרסו אותנו.
בקיצור, ממש לא היתה חוויה "להיסחב" אחרי יום שלם של טיול עם עודף משקל על הגב (2 תרמילים במשקל של קרוב ל- 40 ק"ג) לאורך של למעלה מ-2 ק"מ.

כשהגענו למפעלי אורון, הצטרפו אלינו גם מאור ודולב שנראו מאוד משועשעים מהטיול הקליל שהיה להם עד כה. באותו רגע, לי ולאסף היתה תחושה כאילו אנו הולכים לתת להם כאלו מכות רצח על מה שעשו לנו.

במפעלי אורון, למזלינו, שמר בבוטקה בחור מאוד נחמד בשם מרקו. הוא כיבד אותנו באוכל כ"כ טעים ושופע שהביא במיוחד בשבילנו מחדר האוכל של המפעל. זאת לאחר שראה חלק מאיתנו נכנסים למפעל ונראים מותשים ורעבים ...
אני חייב לציין, שאחרי מספר ימים בשטח ולאחר יום צעידה מתיש, כל דבר שאכלתי - קיבל משמעות חדשה. כל דבר שידי תפסו - מייד מצאו את מקומם טוב טוב שם בתוך בטני. כך זה היה גם אצל יתר חבריי לטיול - הם פשוט "טרפו" מכל הבא ליד.

את נק' הלינה - בחרנו ליד נק' ה - ש.ג (מתחת לסככות). המקום אומנם חשוף לרוחות, אך מעט פחות לעומת שטח פתוח ...
התארגנו ללינה לקראת היום הכי קשה בש"י שציפה לנו מחר - הטיפוס על הכרבולת ...

סוף יום 32 !

מבחר תמונות מיום 32:

בתמונה: נק' תצפית ממעלה ימין

 בתמונה: עץ שיטה בוואדי

 
בתמונה: סדקים בתצפית מעלה ימין

 

 בתמונה: מבט על עבר הסנפיר הגדול